. אני אוהבת אותך.
איזו נחמה.
כשישבתי שם, שעונה על קיר האבן, משחקת בזכוכית ירוקה ומעבירה שירים לפני שהגיעו לסופם, הרגשתי, יותר מהכול, לבד.
לא לבד-רע, פשוט לבד.
[נורא לבד.]
מה שכן, נורא נחמד להיות מדוכדך עם מישהו. במיוחד כשהמישהו הזה ג'ינג'י.
אומרים שאם תחייך, הגוף ישחרר חומרים מסוימים שיגרמו לך לחשוב שטוב לך.
אבל האמת היא, שבאותם רגעים רציתי לכאוב.
***
"והכל יקפא פתאום אם יהיה לנו רגע לעצור בפינת רחוב לחבק ולעזוב כאילו שאפשר בכלל לדעת להרפות לאהוב פחות."
לא אהבתי את השיר הזה פעם. [את זוכרת, בטח.]
כנראה פשוט הייתי צריכה להזדהות איתו.
ספטמבר 03
אינטימיות
בין שני בני אדם.
גופים גשמיים ונפשות תוססות.
אני במבט מושפל,
אתה בנוקב.
אם לאוויר היה צבע, הוא היה אפור באותם רגעים.
אפור וסמיך.
"אני מצוברחת."
"אני אוהב את המילה הזו."
***
"היית מאוהבת פעם?"
"אחת. כן."
מחשבה רגעית.
העניין הוא, שלא אכפת לי אם את מדברת איתו. [אולי רק קצת, אבל לגיטימי.] אכפת לי שאת לא מספרת לי. כי נכון, זה לא שאת משקרת, אף פעם לא שאלתי. אבל להסתיר את האמת זה כמו לשקר.
כן, זה מעליב, פוגע ומגוחך.
.
חבקי את כל פחדי בשתי ידייך.
[בבקשה.]
הייתי כותבת פה כל מחשבה.
אבל נדמה לי, שכרגע מילים רגועות מכדי להכיל את כל הרעש.
נדמה לי, שאין מילים שיכולות לתאר את החרדה והפחד.
נדמה לי, שאין מילים שבאמת יגרמו לכם להבין מה שקורה לי בפנים.
כמה שרעדתי.
זה גדול עלי, העניין הזה.
אני קטנה, אני.
[תרחפי טיפה. ולאחר תירדמי.]
אני כל כך טובה
בלהסתיר את המציאות
שלרגע
כמעט וגם אני האמנתי.
[יבבה חרישית.]
מגרד לי בברכיים.
Picture 022
אימפריות נופלות לאט.
ולשלנו לקח שלושה חודשים ליפול, בערך.
איך
מאבדים
חבר
טוב
ברגע
?
ל א ט.
"ובתוך הדפים של הזמן שאבד אנשים נגמרים ברגע אחד אימפריות נופלות לאט."
אני נהנית מצרות קטנות,
כי הן גורמות לי להרגיש נורמלית שוב.
לשכב ככה על הגב,
לנשום עמוק,
להסתכל בכוכבים ובעננים שמעלי,
ככה, עם הרוח
והגוף הפרוש לצדדים,
זה היה מיוחד.
עכשיו אפשר ללכת בשקט.
תמיד פחדתי להשתגע, תמיד.
אפילו בתקופת "אני-מגניבה-ומשוגעת". אם בכלל עברה.
תמיד פחדתי.
חרדה, תמיד היתה שם.
ורשת ביטחון, גם היא תמיד היתה. הגבול הדק בין לדבר על שיגעון ולחוות אחד. יותר נכון, בין לחוות אחד ובין לטפל בו.
עכשיו, כשהרשת לא שם, הכול שונה. באוויר.
הכול באוויר ואני לא בטוחה עד כמה אני מתוסכלת או שמחה מהעניין.
מצד אחד, תזיזו עניינים, תרפאו אותי, תסממו אותי ותנתחו לי את הנפש המקוללת הזו.
מהצד השני, תנו לי לשבת בבית ולסחוב עוד יום ועוד יום. תנו לי את השקט שלי. תנו לי שפיות מזויפת עקב נוחות, עצלות ופחד.
נהנית מהאוויר הזה. נהנית מהעובדה שזה "בטיפול" אבל אני, בעצם, לא באחד.
נהנית מזה שהנה תופסים את העניינים בידיים והכול מתחיל לזוז, אבל נהנית אפילו יותר מהעובדה שהכול תקוע, במקום ולא צריך להתמודד עם זה. [תמיד התיימרתי להיות מישהי שמתמודדת נהדר עם דברים. לאן זה נעלם? אם בכלל היה.]
להיות תלויה באוויר יכול לתסכל לפעמים.
אחרי הכול, אני בסך הכול רוצה שקט נפשי.
ולחכות לו, יכול לשגע אותך יותר ממה שכבר היית.
[אין לי אומץ. אין לי אומץ לעשות את זה. הייתי בטוחה שהכי קשה לעשות את הצעד הראשון, מסתבר שגם את השני והשלישי קשה לעשות. איך מתחילים, איך?]
[אני מפקפקת בהכול לאחרונה. אפילו בדבר היחידי שהיה בטוח ויציב בחיים שלי.]
If you should go skating" On the thin ice of modern life Dragging behind you the silent reproach Of a million tear-stained eyes Don't be surprised when a crack in the ice Appears under your feet. You slip out of your depth and out of your mind With your fear flowing out behind you As you claw the thin ice."
[The thin ice- Pink Floyd.]
מחר.
איזו מילה מרעידה, פתאום.
תמונה 063
לא רוצה לקחת יותר חיבוקים כמובן מאליו.
יום יבוא והם פשוט ייעלמו.
ורק תזכרי שוב ושוב ביום ההוא עם החיבוקים האחרונים וכמה שנהנית מהמגע הזה. כמה שהרגשת בטוחה וחייכנית ושתויה מאהבה. כמה שנצצו לך העיניים והידיים טיילו על הגב שלו.
ומאז? כלום.
מצחיק אותי שכבר עברו חודשיים מאז הפעם האחרונה שחיבקת אותי.
אני צריכה חיבוק.
בלי לחפש לריב. בלי להתעצבן. בלי להיפגע. בלי להיעלב. בלי לשחק משחקי כוח. בלי לשחק משחקי כבוד. בלי להיזהר במילים. פשוט לאהוב.
לאן זה נעלם?
["אהבנו פעם באמת ובתמים
אהבנו כמו שילדים יודעים."]
***
נכתב ב13 במאי.
וגם,
"הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל. מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמל תחת השמש. דור הלך ודור בא והארץ לעולם עומדת. וזרח השמש ובא השמש ואל מקומו שואף זורח הוא שם. הולך אל דרום וסובב אל צפון סובב סבב הולך הרוח ועל סביבתיו שב הרוח. כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר לא תשבע עין לראות ולא תמלא אזן משמע. מה שהיה הוא שיהיה ומה שנעשה הוא שיעשה ואין כל חדש תחת השמש. יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו. אין זכרון לראשנים וגם לאחרנים שיהיו לא יהיה להם זכרון עם שיהיו לאחרנה. "
["גם אם שוב אעצום את עיני השמש תזרח וכולם יחיו כאן טוב גם בלעדי גם אם לא הייתי בכלל הבוקר יבוא
העולם גדול מדי עלי העולם יפה מדי אולי."]
אם אני מילים, אז את שתיקות.
ואני כבר לא מרגישה כל כך מילים.
[אולי בגלל שאני מרגישה יותר מדי.]
אבל את עדיין המון שתיקות.
אני כמעט בטוחה שהבלוג הזה לא אנונימי כמו שהוא יועד להיות.
רק צריכה שמישהו יאמת את חששותיי.
בהתחלה חשבתי למחוק את הכול.
[אפילו גיביתי, וזה.]
אחר כך הבנתי שאני לא מתביישת בעצמי.
אני עומדת מאחורי כל מילה שלי. תמיד.
פשוט צריכה לדעת אם אתם באמת כאן.
[בבקשה.]
כי לפעמים, לנוח,
זאת אומרת להיות אנשים אחרים.
***
יהונתן גפן.
אמרו שהשתנית,
אמרתי, "גם אני".
זה מוזר שאחרי הכול ולמרות הכול
מצאנו את עצמנו באותו מצב.
["אני רק צריכה שהוא יגיד לי שהכול יהיה בסדר".]
["זה לא קל מישהו קם וחותך הוא הולך לא קל, תודי את פוחדת כמה רצית להמשיך ואמרת חבל זה לא קל"]
[הגלויה הזו יכולה לגרום לי לבכות.]
נסע לנוואדה.
רק בשביל הריגוש, העוצמה, החופש.
נתן לשמש לחדור מבעד לכל חומה או קיר.
נניח לעור להיצרב ונקבל את הכאב בהבנה.
נברך על כל משב רוח,
נהלך יחפים,
ובעיקר, נחייך.
"ראיתי עב קטנה ככף יד איש
וידעתי כי את הגשם שאני מרגיש
עוד לא הצלחתי לספר לאיש."
נתן זך.
[ואני בכלל, טיפוס של חורף.]
לך.
"כולנו עשויים אבק של אהבה."
את האהבה שלי.
ואני האבק שלך.
רוצה לעטוף אותך בחיבוק ומילים ושתיקות.
אנבור בכל המגירות שיש בי
ולא אמצא את המילים לתאר כמה אני אוהבת אותך.
אי אפשר לכמת אהבה, אבל אצלך זה פשוט מתבקש לנסות.
האהבה שלי אליך כל כך עצומה,
עד שלא ברור לי אם היא ניתנת לתיאור.
פרפרים בבטן וחמימות בלב.
חיוך שקשה לכבוש ודמעות שקשה לעצור.
הקול שלך מרגיע אותי,
החיבוק שלך מחזק אותי,
העיניים שלך מבינות אותי.
ברור לשתינו ש
קשר כזה לא היה לי מעולם
ולא יהיה לי לעולם, שוב.
הקשר שלנו הוא של פעם בחיים.
לפעמים אני מפחדת ש
זה לא כל כך בריא.
אמנם יש בי אהבה גם לאנשים אחרים,
לא מעט, האמת,
אבל לא כזו. לא כמו לך.
אני תלויה בך. את הסלע שלי.
["אבל האהבה שלי, היא לא האהבה שלו"]
אז נכון, כל אהבה שונה.
כל אדם בחיי אני אוהבת בדרך אחרת.
בגלל דברים אחרים.
אהבה רומנטית, אפלטונית, סתמית, אמיתית.
לשלנו אין הגדרה.
אנחנו אוהבות בלי גבולות, בלי תנאים.
אנחנו אוהבות כי אין דבר אחר שנוכל לעשות.
אנחנו אוהבות כי זה כל מה שנרצה לעשות.
אלֹק יודע כמה אני משתמשת במילה "אוהבת" ביום.
כי זה נכון, אני אוהבת המון.
חברים, משפחה, חיוכים, חיבוקים,
שמש, ירח, עולם.
אבל אהבה כמו זו
מיוחדת, טיפה יותר מהאחרות.
וזה חבל, טיפה.
כי אחרים, יכולים לקנא.
אחרים, ירצו להתחרות.
אחרים, לעולם לא יבינו.
והעניין הוא שאין מה להבין.
אלו פשוט אנחנו.
את הלבן שלי ואני השחור שלך.
את המבט, ואני החיוך.
את השתיקות, ואני המילים.
את זו ששומרת עלי, ואני זו שלא מודה לך מספיק.
כך זה היה וכך זה יהיה.
ואין אף אחד בעולם שיוכל לתפוס את מקומך.
[ולא חסרים אלו שעושים אותי מאושרת
וגורמים לי לחייך,
לא חסרים אנשים להם אני אסירת תודה.]
אבל את שונה מכולם.
מיוחדת.
את הכוח שלי,
את המלאך שלי.
בלעדיך, אני כלום.
אין לי במה להאמין או רצון להאמין.
כשאת פסימית, גם אני.
[מבינה למה דוכאתי מקודם?]
תודה על שנתיים [ו8 ימים] נפלאות.
תודה על עוד 59 כאלו.
תודה שאת פה,
תודה שאת מגינה עלי.
תודה שאת את.
[הלב שלי מרגיש שאני חושבת עליך,
בחיי.
הוא רועד.]
האויב הגדול ביותר שלי הוא קורט ג'. ג'ופלין.
הוא מסוגל להפיל אותי בכל פעם מחדש, במילים, במחשבות, במעשים.
ובעצם, הוא היחיד שבאמת מסוגל לשבור אותי.
מנחית אותי אל הקרשים, מרסק כל שמץ של מחשבה עצמאית והורג אותי, לאט- לאט.
קורט, הOCD שלי, [נקרא על שם קורט קוביין, מפני שזה מת בשנה שזה התפרץ] נמצא פה בסביבה לא מעט שנים. בשעות הפנאי הוא נוהג לגרום לי לבצע טקסים טיפשיים וחסרי תכלית בכדי להשקיט אותו. לפעמים הוא לא עושה יותר מדי רעש. מסתפק בטקסים ומחשבות סמליים, מפגין נוכחות מדי פעם. לפעמים הוא זקוק לטיפה יותר תשומת לב. בתקופות האלו אני מתפרקת. לא מסוגלת לבצע פעולה פשוטה ללא אישור מקורט. אם אצטרך לחשב את מספר השעות בהן ביצעתי טקסים במקום לבצע פעולות יום- יומיות רגילות, אגיע כנראה למספר חודשים, או אפילו, שנה. קשה לחזור על טקס שוב ושוב. קשה להרגיש שלא ביצעת אותו נכון. קשה להמשיך הלאה בלי לבצע אותו כראוי. כי אם תמשיכי הלאה, יקרו דברים רעים. את פשוט לא מסוגלת להמשיך הלאה.
ג'. [נקרא על שם ג'ון לנון מפני שזה נחמד להמשיך את מסורת קורט] הוא הדיכאון הקליני שלי. הוא ביקר אותי פעם, לפני מספר שנים, אבל לא כל כך ידעתי מיהו באותו תקופה ארוכה. לאחרונה [חודשיים] הוא חזר לביקור מולדת. לג'ון חשוב שלא אצא מהבית או אענה לטלפונים. חשוב לו שלא אוכל להתמודד עם אנשים. שלא אוכל להביא את עצמי למצב בו אני יוצאת מהבית. חשוב לו שאני לא אוכל כמה ימים רצוף, ולאחר מכן אוכל במשך יום שלם המון שטויות. או שלא אישן כמה ימים רצוף ואז אישן כמות מוגזמת של שעות בבת אחת. הוא מאד עקשן. קשה לעשות משהו בניגוד לרצונו. יותר נוח לחבור אליו ולהיכנע. להישאר פה, במקום מוגן. בו שום דבר רע לא יכול לקרות לי.
ומכאן אנו מגיעים לג'ופלין [כן, על שם ג'ניס ג'ופלין, מהסיבה הנ"ל] היקרה. החרדה שלי. היא באמת מה שמקשר בין קורט וג'ון. היא זו שעומדת ביני לבין אושר. ביני לבין חיים נורמליים. אני חרדה כשאני לא מבצעת את הטקסים שלי כראוי. אני חרדה כשאני מחוץ לבית או כשהנייד מצלצל. יותר קל לי לבחור באפשרות שלא דורשת כוח נפשי ולתת לחרדה להשתלט עלי. יותר קל לי לנתק את עצמי ולהיות מוקפת טקסים ומחשבות טורדניות ברמה נוראית במשך חודשיים, מאשר להתמודד עם החרדה הזו. כשאני נמצאת במצב רגיש, היא אפילו מראה את עצמה פיזית. החרדה משתקת אותי והרגליים מקובעות. הידיים רועדות ואני מזיעה. סחרחורות, כאבי ראש וחרדה. חרדה נוראה שלא מאפשרת לי לחשוב כרגיל. כל כך נורא לשבת ופשוט לפחד, להיות חרדה. אין מילים שיכולות להבהיר כמה זה אכזרי.
ד"ר ענת אומרת שאני כבר לא אני. שהחרדה השתלטה עלי. היא זו שבוחרת אם לצאת מהבית או לבחור להישאר [כ אני פשוט יכולה]. היא זו שבוחרת אם לענות לנייד או לסנן [כי אני פשוט יכולה]. היא זו שבוחרת להשבית אותי. היא גורמת לי לפחד עד כדי כך, מדבר לא ידוע, ובכך להחמיר את הטקסים והמחשבות [שנמצאים פה מזמן]. היא הבסיס להכול. ברגע שאנצח אותה, אחזור למסלול הרגיל שלי.
קראתי פעם איזה הסבר להבדל בין חרדה לפחד. פחד הוא כשאתה צועד בג'ונגל ומפחד שנמר יתקוף אותך, כי זה הגיוני. זה עלול לקרות. חרדה מתקיימת כשאתה פשוט יושב בחדר שלך ומשום מה בטוח שדבר רע כמו נמר שיתקוף אותך, עלול לקרות. ללא כל סיבה הגיונית.
כמה עצוב, אין לי שום סיבה לפחד, ועדיין, זה כל מה שאני עושה. מפחדת. חרדה.
מעבירה עוד יום ועוד יום, בציפייה שהכדורים יתחילו להשפיע.
כי זה קשה, לחיות ככה. אם זה באמת נקרא לחיות. מרגיש כאילו זו לא אני שחיה, אלא גברת ג'ופלין.
נכון לעכשיו המוסיקאים המנוחים לא הולכים לשום מקום,
ולקיחת הכדורים ממשיכה.
האויב הגדול ביותר שלי הוא קורט ג'. ג'ופלין.
מה חשבתם, שלא שמעתי את השיחה הזו?
[כמעט והאמנתי לכם.
בעצם, למה כמעט?
הייתי בטוחה בזה.]
נשארתם אותו חרא שהייתם.
פשוט ככה.
היום שעבר
היה עצוב
וכבד
צנחתי במיטה ו
התעוררתי לקסם
ומלמול שירים
של יהונתן
מכתב מבויל
יעלה באפי ניחוח קקאו
וגשם שמעורר חיוכים
אני חושבת על
עיניים גדולות ושחורות
ונדמה שמעולם
לא חשבתי על דבר אחר
[אני אוהבת אותך
יותר משחשבתי שאפשר]
בלי לחשוב פעמיים, אני אוהבת אותך.
אבל באיזה מובן?
אני אוהבת אותך עד כדי כך שאם תעמוד מולי ותגיד לי "נהיה ביחד?" אפול לרגליך מאושר ממיס.
וגם, אני אוהבת אותך עד כדי כך שהלב שלי מתפוצץ מאהבה לישות שהיא אתה. לאדם, לערכים, להתנהגות.
וגם, אני אוהבת את החיוך שלך, והמבט והאצבעות שלך.
וגם, אני אוהבת אותך כאיש סוד, כאדם לסמוך עליו, כאדם שלא ישבור את אמוני.
השילוב הזה, קטלני, מסתבר.
כי כל מילה שלך, פוגעת, כל מילה שלך, חודרת, כל מילה שלך, משפיעה.
שלא לדבר על המבטים או הצלילים.
השירים האלו מתנגנים לי באוזן ואני לא יכולה שלא להרגיש את הלב שלי מתכווץ טיפה.
באמת שאני לא מבינה, איך הגעתי למצב שאני אוהבת מישהו עד כדי כך.
ולא מסוגלת להחליט באיזה מובן.
כל הסימנים מראים שאעשה בשבילו הכול.
ובעצם, בכלל לא הקשבתי לסימנים, הקשבתי ללב.
הרגשתי.
הכול מסתובב לי בראש [ובבטן].
She rolls the window down
And she talks over the sound
Of the cars that pass us by
And I don't know why
But she's changed my mind
Would you look at her as she looks at me
She's got me thinkin' about her constantly
But she don't know how I feel
And as she carries on without a doubt
I wonder if she's figured it out
I'm crazy for this girl
Yeah, I'm crazy for this girl
She was the one to hold me
The night the sky fell down
And what was I thinkin' when
The world didn't end
Why didn't I know what I know now
Would you look at her as she looks at me
She's got me thinkin' about her constantly
But she don't know how I feel
And as she carries on without a doubt
I wonder if she's figured it out
I'm crazy for this girl
Yeah, I'm crazy for this girl
And right now
Face to face, all my fears
Pushed aside and right now
I'm ready to spend
The rest of my life with you
Would you look at her as she looks at me
She's got me thinkin' about her constantly
But she don't know how I feel
And as she carries on without a doubt
I wonder if she's figured it out
I'm crazy for this girl
I'm crazy for this girl
Would you look at her as she looks at me
She's got me thinkin' about her constantly
But she don't know how I feel
And as she carries on without a doubt
I wonder if she's figured out
I'm crazy for this girl
Yeah, I'm crazy for this girl.
[Crazy for this girl- Evan and Jaron]
ריפיט.
"כשזה עמוק עוצר כל העולם ואת קוטפת כוכבים. כשזה עמוק את מרגישה שלתמונה נוספו המון צבעים. מה מסתתר בתוך שנייה מתוקה, כשזה עמוק את יודעת. מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה, כשהוא רחוק את לבד. כשזה עמוק הרוח כמו נושאת אותך למקומות זרים. כשזה עמוק, שלגים של כעס בתוכך בין רגע נמסים - מה מסתתר בתוך שנייה מתוקה, כשזה עמוק את יודעת. מה שנשאר בסוף זאת רק השתיקה, כשהוא רחוק את לבד. וזיכרון אשר דוהה בתוך הלב כואב, ובפנים שוב שלג יורד."
[כשזה עמוק- קורין אלאל ואביתר בנאי.]
היום אני מפחדת
שתדהה לי.
בזמן האחרון, כל התקפי החרדה שלי קשורים אליו.
הפחדים שלי נקשרים אחד בשני,
ומביסים אותי.
המחשבה שהכול השתפר
הולכת ומתרחקת,
בזמן שאני רועדת במיטה.
דווקא כשנדמה לך שהתגברת,
נקודת התורפה מופיעה ואת שוב
מתמוטטת.
קווי מחשבה.
-
הלכתי קצת בחול הקריר ההוא.
סימנתי עקבות והנחתי לעצמי לחייך אל האוויר ולשיר בקול רם.
אחר, הגלים החמימים לטפו את כפות רגליי,
ואני שקעתי במחשבות לתוך הים.
-
הווינסטון שלך אופף את החלל הקטן,
והמילים שיוצאות ממך ממורמרות וקשות.
לא הייתי מחליפה את זה בעד שום הון שבעולם.
-
אני מרגישה אליך רק לעיתים נדירות.
כשאני מניחה לעצמי לשקוע בזיכרונות ובעבר.
אליך, לעומת זאת, קשה לי שלא להרגיש.
את תראי, בעוד חמש שנים, הכול [כמעט] יהיה אחרת.
[אני מצטערת אם הפחדתי אותך עכשיו.]
-
הוחלטו החלטות.
שלושה חודשים מהיום [מאתמול], נבדוק אם הן יושמו.
אני מרגישה יותר טוב.
אני יוצאת מהבית.
אני לא מפחדת מהעניין.
אני מחייכת, צוחקת, נהנית.
מדי פעם יש כמה רגעים קשים,
חרדות, נפילות, עצב,
אבל בסופו של דבר, אני מנצחת.
[מי חשב שהכדורים יעזרו?]
מתחילה להיות פחות אנוכית,
מתעסקת בעצמי פחות.
[ולא, לא מאשימה את עצמי על התקופה האחרונה.
אני חושבת שההתעסקות העצמית היתה הכרחית.]
אחד ההבדלים המשמעותיים הוא
שבחודשים האחרונים כל מה שהיה לי בראש
זה רק "המצב שלי".
כמעט ולא חשבתי על דברים אחרים.
[רק על כמה התגעגעתי אליו ואליו.]
ועכשיו, המצב שונה.
אני חושבת על דברים אחרים.
המחשבות שלי, נורמאליות.
לא בגלל התוכן שלהן, אלא בגלל שהן כל כך
מגוונות.
כמו פעם.
וזה מקל עלי ועושה לי טוב.
זו ההוכחה האמיתית שאני מתגברת.
לא העובדה שאני יוצאת מהבית,
עונה לטלפון
וכמעט ולא מפחדת.
ואני כל כך שמחה שאני מסוגלת להגיד את זה.
כי כמה שהייתי אופטימית,
באמת לא ידעתי מתי אחזור לעצמי.
ועכשיו, אני אפילו יותר אופטימית.
אני רואה את זה קורה.
החלטתי בזמן האחרון המון החלטות, הסקתי המון מסקנות.
רובן ככולן נועדו לשפר את חיי בכלל, ואת עצמי, בפרט.
אני עובדת קשה
ומוציאה את המיטב
מהכול.
[מעניין אם הוא זוכר
את השקיעה מלפני שנתיים.]
עריכה, 3:38.
יורד פה גשם.
אני כל כך מתרגשת.
באמת שטוב לי.
"למה לא?"
אין יותר ד"ר ענת.
[ואפילו,
לא סבלתי אותה.]
***
את מותחת את הרגליים שלך,
[רק עוד טיפה,]
ואני נמסה
מהסנוור החזק.
זה הרגיש כמו,
אבק פיות עם
ריח של גשם.
"העצב שלה, העצב שלה, היא לוקחת אותו לעצמה. את הכוח שלה היא לא מבינה, לא מבינה."
אם רק היית מבינה, כמה כוח יש בך.
אותיות אשר קשורות ביחד,
יכולות לעורר המון רגשות.
יכולות לשבור ולחזק.
יכולות להשפיע.
אבל, כמו שאמרת,
"הן לא שוות כלום אם הן לא ביחד".
ואת יודעת מה?
את צודקת.
כמו שאות היא בקושי הגה, צליל בודד,
חסרת ערך כשהיא בלי כמה אחיות,
גם אני.
אני צריכה את הנפש התאומה שלי איתי.
תמיד.
המסקנה הזו חוזרת שוב ושוב,
אבל היא פשוט ממצה
כל שבריר של רגש והערכה כלפיך.
אני לא שווה כלום אם אני לא איתך.
"כשדורכים על קוצים, היא אומרת, צריך לחייך. לא נופלים כשנוגעים בשמיים, אם אני צוחקת זה בגלל ש היא אולי מרגישה."
[העצב שלה/ איפה הילד.]
האם לא אראה אותך יותר?
את שערך השחר הארך והרך?
האם לא אראה אותך יותר,
ילד כרובית, ילד מלאך?
לא ילדתי, לא תראי אותי כאן,
אך לעולם תהיי שלי –
כשתראי אותי בכוכב, בענן,
ובשמי החלומות הסגולים.
מדוע אתה מחיך, אהובי,
כשאני עצובה כל כך?
מדוע אתה מחיך, אהובי,
ילד כרובית, ילד מלאך?
כל ילד חולם להצמיח כנפים,
ואני היחידי שמצמיח.
כל ילד חולם לטיל בשמים-
ואני אולי גם אצליח.
[ביום האחרון של הסתו
השמש כבר לא מתעקשת]
מתוך ילד הכרובית/ יהונתן גפן.
[הדמעות שבכיתי מקודם,
לא היו הראשונות,
ולא יהיו האחרונות.
ילד מלאך.
כשאתה מטיל בשמים,
תקרא לי.
קרוב לודאי,
שאצטרף.]
4 בנות מחכות שאכתוב פה על משהו מסוים, כרגע.
על מפרטים ורודים, בועות סבון ואורגזמה. [כזו ששותים, וכזו שמלווה אותך הביתה, רק בגלל ששישה אנשים תפסו לך את הלב ולחצו חזק- חזק במשך שעתיים.]
על היום הכי חשוב בשנה, מבחינתי.
על חברים, נוצצים, אורות והדבר ההוא, שלא עשיתי כבר שנה וחצי.
על סיפוק, ביטחון, רגעי לחץ קורעים וחיבוק ארוך ומתמשך בדרך הביתה.
ולמרות האופוריה, ולמרות ההתרגשות, ולמרות החיוכים,
אני לא מסוגלת שלא לחשוב עליך.
לא מסוגלת שלא להתאכזב מהעובדה שלא חיזקת אותי לפני כן.
שלא היית שם, מסתכל, מחייך, מוחא כפיים ומצלם.
שלא חיבקת אותי כשזה נגמר.
זה לא שציפיתי שכן תעשה את הדברים האלו,
זה פשוט ש...
לבחורה מותר לחלום, לא?
לפני כמה חודשים,
קנית אייס- שוקו בארומה
ובבית ניסית להכין אחד כזה בדיוק.
בשבילי.
כשהגעתי קיבלתי קרח
בטעם שוקו
והמון חיוכים.
באותו רגע,
אהבת אותי.
לא במילים,
אלא במבטים.
אהבה שאי אפשר לזייף.
ואני יודעת את זה.
"Sing with me,
Sing for the year,
Sing for the laughter and sing for the tear.
Sing it with me
If it's just for today,
Maybe tomorrow the good Lord will take you away.
Dream on, dream on, dream on,
Dream yourself a dream come true.
Dream on, dream on, dream on,
Dream until your dreams come true."
הראשון באוקטובר הוא לא סתם תאריך.
[Dream on- Aerosmith.]
אני מאחלת,
שנה מאושרת.
מלאת חיבוקים וחיוכים.
שנה של אהבה, הגשמה וחלום.
בריאות,
ושקט נפשי.
***
ד"ר ענת חושבת ש
נצטרך להיפגש עוד.
זה קרע אותי.
שדים.
תקופה של חשבונות נפש.
[לא מפתיע.]
[אומרת
שאם אדם עובר מספר שלבים קבועים
בדרך להתגברות על אחר,
אני נתקעתי באחד
ובשבוע האחרון עברתי את כל השאר.
התוצאה-
השלמה, התגברות, התפכחות
ובעיקר שחרור.]
ניצחתי את השדים החיצוניים שלי.
אני מנצחת את השדים הפנימיים שלי.
[ואני אנצח את השדים הנפשיים שלי.]
ולמרות שנפלתי שוב,
ולמרות שבשבוע האחרון כאב לי המון,
ולמרות שהנפש לא נותנת לי מרגוע,
אני מחייכת עכשיו.
זה הכול.
[וניסיתי לשכנע את עצמי שצריך להפסיק,
אבל איך אפשר להפסיק כשמדובר ב
2.3 ק"ג של שוקולד סמיך
ומילים וחיוכים ועיניים ירוקות?]
את השתיקות שלי ניתן לשמוע לעיתים נדירות, כשבחוץ הלבנה מאירה והרוח מלטפת. בדרך כלל יש בי צורך מסוים להבריח את השקט. כשרועש, קשה לחשוב, פשוט.
לשתיקות שלי יש מסה משל עצמן. הן בעלות גוון וצורה. לו נתבקשתי לתארן בדיוק מרבי ככל הניתן, הייתי שמה דגש על ציוריו של דאלי, ולעיתים מגריט- כאשר מצבי עגמומי במיוחד. הטירוף הסוריאליסטי של אלו סוחף אותי לנקודה רועשת בתוך הדממה. גרעין של טירוף בים של שפיות מזויפת.
בזיכרוני, שעות הבטנו זה בעיני זו. מילים איבדו משמעותן ושתיקות גרמו לליבנו להחסיר פעימה.
כל כך שקט היה, עד שיכולתי להישבע ששמעתי ענן.
אני מאמינה, שאם ארצה לתפוס את השמש בידי, לא אצליח לעשות זאת ברעש. הפעולה תתבצע בשקט מופתי ותרעיד את הצופים הנרגשים. ידי יסגרו על הכדור הלוהט ואני אשמיע אנחה חרישית.
האוויר עוטף את הלב שלי בחוזקה. לופת אותו כיד חסונה ושרירית. הריאות מרגישות כמשקולות ואיברי הפנימיים שוקעים בכבדות. בקול שברירי המילים מטפסות במעלה גרוני היבש ואני מסוגלת לחוש בכאב כאשר מילה ארוכה במיוחד עוברת. השפתיים שלי סדוקות ומנסות לכפר על מוצא פי בעזרת עיקומן. לעיתים נדמה, שאין לי כלום מלבד חיוך.
חיוך וקול של ענן.
אני פוסעת לכיוון הבית, ומתעקשת לא לסיים את היום הזה, עדיין. לאחר מספר מחשבות טריוויאליות, למשל משמעותן של המילים "שתיקה" ו"דממה" בשבילי [שתיקה היא פעולה עצמית בעוד שדממה היא מצב נתון] או ההחלטה על פיזור שבשבות ירוקות ברחבי העולם לשם הנאה וחיוך, הרגליים שלי מתחילות להאיץ מעצמן. כעבור כמה רגעים אני מוצאת עצמי רצה במהירות בשולי הכביש. תחילה, בפה סגור ונשימות מסודרות. אחר, מרשה לעצמי לנשום בכבדות ולשכוח מהעולם. הירח מביט בי ממול ונדמה שהוא מתרחק ככל שאני מתקרבת ליעד שלי. אני משפילה מבט ומתרכזת בפס הצהוב. הוא מסמן לי את הדרך והחושך מסביב מחייך אלי בכוכבים.
מתמכרת לרוח בפני ולזיעה הנאגרת בכפות ידי, אני מגיעה לשכונות חדשות ומקומות לא מוכרים. המחשבה על מציאת הדרך הנכונה אפילו לא מזדחלת למוחי, ואני שקועה בכלום כבר נצח. אני ריקה. קליפה חלולה המונעת על ידי הרוח. שמה את כל אמוני בפסים צהובים ורגליים אשר נדמה כי הן מנותקות ממוחי. אני ריקה ממחשבות, מאהבות, מאכזבות. ריקה מכעסים וגעגועים. כל כך ריקה, ונדמה שכל רצוני הוא להישאר כך.
הרבה יותר מפוכחת והגיונית. רואה את הדברים כמות שהם ללא עיוותם במטרה ליצור אשליה של אידיאל.
לעמוד מול האמת אחרי אינספור שכנועים עצמיים ואמונה שלמה באכפתיות, כוונות טהורות וחיוכים של אחרים, מכאיב.
כן, האמת כואבת.
[צלילים מתחלפים- שירי פופ קצביים ונוסטלגיים.
היינו תמימים פעם.]
עריכה, 00:15.
מצחיק שכתבתי את השורות הנ"ל לפני היום בערב.
האמת באמת כואבת.
האבן המסותתת מקפיאה את עצמותיי ונדמה שהשכבות הרבות שמכסות אותי כלל לא קיימות. הרוח מצליפה בפניי והידיים שלי מתחפרות בכיסים העבים. אני ברגליים פרושות לצדי הספסל [שלאחר מספר רגעים נסגרו מפאת הבושה] ואתה בגמגום המוכר שמתלווה לטון הרציני שלך. אתה ממקד את מבטך בעיניי, מסתכל הצידה רק לפעמים- לפעמים. אתה מטיח בי האשמות נוקבות ומפתיעות ובשיניים נוקשות אני מנסה להגן על עצמי. ללא כל הצלחה. המילים שלך נספגות בכל תא בגופי ואני יכולה להרגיש אותן שוקעות לי בבטן כאבנים כבדות. ה"בום" של הנחיתה [ואולי זה ההלם] משתק אותי וגורם לי לרטיבות בעיניים [ואולי זו הרוח]. אני מסתכלת הצידה וממקדת את מבטי בעינייך רק לפעמים- לפעמים. האמת כואבת.
"סתם אדם שעובר ברחוב, רק בלי כל השיט."
***
כמה רגעים אחרי שסיימתי לכתוב את השורות האחרונות, התמקמתי בנוחות במושב שלי וחשבתי על דרכים להעביר את המשך הנסיעה. התחלתי לקשקש בדפי השורות ממולי והתמכרתי לשקט מסביב, שבדרך כלל מאד נדיר באוטובוסים. רבע שעה לפני התחנה שלי, הרכב החל להתרוקן ואני נאלצתי להחזיר את העט ששאלתי לאדם הנחמד שישב לידי במשך השעה האחרונה.
"את מציירת מאד יפה" נשמע מאחורי. תהיתי אם ההכרזה הזו מופנית אלי ולאחר מספר רגעים הסתובבתי לאחור.
מסתבר שבמהלך הנסיעה הביט מעבר לכתפי מעצב גרפי בשנות הארבעים לחייו. הוא סיפר לי על הקריירה המפוארת שלו ואני האזנתי בריתוק. הוא החמיא לשרבוטים שלי ואני הסמקתי ואמרתי שזה מביך אותי. הוא סיפר לי שכך הוא התחיל, ושאני אראה איפה הוא היום. לפני שירד בתחנה שלו, הוא הוסיף שכישרון כזה לא רואים בכל יום, ושחבל לבזבז אותו. שהבסיס שלי נפלא ושאני לא מעריכה את עצמי מספיק. זרקתי לחלל שהשאיר אחריו "חג שמח" עם חיוך המום, ונותרתי נרגשת במשך שארית הנסיעה.
***
אמרתי לך שהשתניתי לא כדי לגרום לך לרצות להכיר אותי שוב, אלא כדי שתבין שהדעה שלך עלי, כבר לא תקפה היום. אני אחרת.
אתה כבר לא חלק מהחיים שלי.
השיחה הזו שרפה הרבה קצוות וסגרה המון פתחים.
תודה. [על רגעי חברוּת, ועל סיום מתבקש.]
"טיפה טיפה אני חוזרת לעצמי,
טיפה טיפה אני אוספת את השקט שלי."
***
את הכי מדהימה בעולם.
הכי.
אני אוֹהבת אותך.
הבנתי שעדיין לא נגעתי בגשם השנה. אולי בגלל שאני סגורה בבית, ואולי בגלל שכשאני כבר יוצאת, השמיים נסגרים ומנסים להגן עלי ["גשם, רד כבר גשם" אני ממלמלת בעודי פוסעת ברחובות קרירים ומלטפים]. בין אם התשובה היא זו או אחרת, בגשם, עדיין לא נגעתי השנה. רק הבטתי בו.
יש משהו יפה בהתבוננות ללא מגע. קדושה, כבוד, השראה. וואקום בלב, אבל אחד טוב.
רק עוד קצת.
"כילד הייתי ילד גרוע מאד" ואני, כאדם, בינונית ביותר. ואם כבר לדבוק בבינוניות מתמשכת, אז עדיף היה לו היתה חלה בי ירידה של כעשרים אחוזים. עשרים אחוזי אנושיות. הרי זה הוא ההבדל ביני, לבין חמנייה. והשמש אף פעם לא עצובה, נכון?
***
[הציטוטים-
מאיר בנאי, יהונתן גפן. בהתאמה.]
מקודם, מצאתי את עצמי מהרהרת בשם המשפחה של הבנות שלנו.
אני לא חושבת שהייתי יכולה לבחור שירים יותר מתאימים לשמיעה כרגע.
משהו באיטיות הקצבית, באופטימיות העצובה. משהו שנוי במחלוקת עם מנגינה שסוחפת אותך ומחשבות מהדהדות.
*מזמזמת*.
רק עכשיו הבנתי כמה אנושי זה לזמזם.
כמה שאני
משתמשת במילה "נורא" לאחרונה. והאמת היא, שדווקא בחיוב.
פעם, פשוט, דגלתי במחשבה העקבית על מיקומן של ה"מאד" וה"נורא".
מאד, חיובי. מאד יפה. מאד מתגעגעת. מאד התרשמתי.
נורא, שלילי. נורא מכוער. נורא מתגעגעת. נורא התאכזבתי.
עכשיו המילה הזו היא חלק בלתי נפרד מהתיאורים [החיוביים והשליליים] שלי.
נורא מוזר.
מעניין אם זה בכוונה. החשיבה המתמדת כנגד האימפולסיביות הנצחית. ויש הבדל. פשוט עדיין לא הבנתי אותו.
בוקר של אוֹר מלטף ולילה של בועות סבון.
אוויר קריר עוטף אותי וכבר מרגיש בתוך הגוף כי לילות קיץ מזיעים מתחת לשמיכת פוך עבה הפכו קרירים ומזמינים. ברגליים חלקות אני מתענגת על נגיעות-לא-נגיעות והתכרבלות השמורה למצבים אינטימיים ביותר. בשלהי השעות החשוכות, אני מנקה בתנועה סיבובית עם שרווליי הארוכים רסיסי לילה מן החלון ומביטה ברחובות גשומים ושלוליות הקוראות לי לדלג בתוכן.
זה תופס אותך חזק בלב וגורם למחשבות שלך לפרוח. מרגיש כמו כישוף בתוך מערבולת אינסופית של צבעוניות. דקירות- דקירות בעורי לנוכח ההירואיות והכריזמה. קטנה כל כך כנגד מחשבותיהם של אלו. [הלוואי והייתי קצת יותר נוואנדה.] מתחבטת בשאלה העיקשת ותוהה מה אני הייתי עושה לו הייתי שם. חושך ואור נלחמים האחד בשני. יושבת ללא מעש או מרשה לעצמי לעוף. לא פעם החשבתי עצמי ככזו. משרתת את אמונותיי ומנסה לפרוץ גבולות בכדי לטפח יצירתיות ואושר בתוכי. ועדיין, באותה פינה חשוכה, נדמה כי זה רחוק ממני בזמן אמת.
לעומתך, אני משוחררת ואמיתית. צרות המוחין שלך ומחשבתך המקובעת, הרוגזת, השלילית, ימנעו ממך את כל מה שאת מנסה להשיג.
קיטרת ועשית השוואה מוטעית, לטעמי. הצבעת על ניצוצות וכיבית אותם במילותייך הסתמיות והמרושעות. את מבינה, זה שונה בבסיסו. כיצד את מסוגלת להשוות בין הגשמה עצמית ויצירתיות אין סוף לבין הרס עצמי וחברתי כאחד? הטיעון שלך, נשמע הגיוני על הנייר. "קל לי לקבל זאת כאן מפני שזה חיובי, ואילו במקרה ההוא ראיתי את השגוי והנורא." אבל אני שואלת, מה כל כך נורא בטיפוח מחשבה עצמית? הרי זהו ההבדל המהותי כאן. באחד המחשבה העצמית כבויה ומנווטת על ידי אותו אדם, ובשני היא פורצת גבולות ומזנקת החוצה בעזרתו. זה שונה בבסיסו, כמו שאמרתי.
הלכת וסגרת את הדלת, ואני נותרתי מכוסה ונרגשת. נאנחתי עמוקות, חייכתי והנחתי לעצמי להגיע למקומות רחוקים ומרגשים בעזרת מוחי בלבד. ואולי אם הייתי שם, כן הייתי מרשה לעצמי לעוף.
נכתב אתמול.
החשק הבלתי מוסבר שהסתובב פה לאחרונה גרם לי להחליט ברגע אחד שאני יוצאת לשם.
סוף- סוף, באמת גשם ראשון, בשבילי. המכנסיים רטובים, הכבישים מבריקים, האוויר קריר. השמש-שאני-אוהבת נצצה רק בשבילי מבעד להרים הכחולים, והשדה השרוע תחתי הזמין אותי לרוץ בו. הרוח הקרירה והאדים שיצאו מפי, בנוסף לחיוך המתבקש, יצרו רגע של קדושה וטוהר. כל רצוני היה לנצור אותו. רגעי אושר כתוצאה מכאלו מצבים הם בין הטובים שחוויתי בחיי. האחרון הזכור לי בדיוק מרבי שכזה הוא מתחילת יוני, ליד שדה החמניות. מככבת, שוב, השמש-שאני-אוהבת.
תוספת מהיום. [15:52]
גיבבתי שטויות בזמן שהלכנו לכיוון הבית. רק איתך אני מסוגלת לגבב שטויות ככה. ואלו בכלל לא היו שטויות, בעצם. יותר מחשבות רגעיות שטיילו לי בראש [שבמפתיע, היה מטושטש וחולמני].
אני באמת מאמינה ששניהם יותר זיכרון מאשר משמעות בשבילי.
הם עבר שמבקר בהווה ולא יהיה חלק מהעתיד.
קצת עצוב, אבל כרגע אני לא מרגישה את העצב הזה. בכיתי עליכם מספיק. בכיתי על שניכם. בכיתי יותר ממה שחשבתי שאני מסוגלת [ואהבתי אותך, יותר משחשבתי שאפשר]. ואולי בגלל שנגמרו לי כל הדמעות, עברתי הלאה. אולי בגלל שהותשתי נפשית ורגשית, אני מחוסנת מפניכם. או מנסה להיות, לפחות. כי אתם עדיין משוטטים בתודעה שלי. אפילו בפוסט הנוכחי, הזכרתי כל אחד מכם [סוג של סאבטקסט, כפתור].
אמנם יש לי מגע מסוים איתך, שלא באשמתנו. אבל אנחנו מתמודדים יפה עם העניין. אני כבר לא מצפה, אני כבר לא חוזרת הביתה מחויכת וחושבת על כך שדיברנו שוב. כי אני יודעת שזה מזויף עכשיו. הרגעת הרוחות בשביל החברים המשותפים שלנו. נחמדוּת סמלית. זה הכול.
ואיתך אין מגע מסוים ולא יהיה יותר שוב. ואם הייתן רואות כמה שהייתי אדישה ורגועה בזמן כתיבת השורה האחרונה, הייתן עלולות לחשוב שהתבלבלתן בנערה.
אולי אני מתרוקנת מהם בשביל לקבל אלי זיכרונות חדשים. למלא עצמי בנגיעות שלך, בחיוכי שדכן וּבתה מהביל של אדם ראנדומלי. אחד בלי סוכר, אבל עדיין- תה.
[לעצום את העיניים תוך מחשבה על עתיד גדוש בחוויות, יכול להיות נורא מספק. רק שיגיעו, רק שיגיעו.]
ונקרא שירה "פשוטה"
כי השמות הארוכים כואבים לך בראש.
המשוררים הגדולים עושים בשבילנו את העבודה.
ובטח, לא הייתי מתאהבת בך ["אני אוהבת אותך"]
אם לא היית כותב לי שיר.
[וידוי: אהבתי את זה שכתבת כשהכול נגמר, יותר מאת ההוא המתחנף, ששלחת לי ביום סתווי אחד, רחוק- רחוק.]
[כשאני חושבת עליך, אני רוצה ש
תאהב אותי בחוֹשך,
תאהב אותי בשקט.]
"האוהבים חוזרים אל הלילה.
המשוררים חוזרים אל המילים."
[יהונתן גפן.]
אתמול בלילה הירח בער. [להט, רתח, אש.]
איזה יופי מהפנט, איזה כיבוש.
אם הירח היה בן אדם, הייתי מתאהבת בו.
[ולי, הרי, לוקח זמן להתאהב,
וזמן לשכוח.]
***
הרגשתי נורא מנוונת בצהריים,
ובערב פיציתי על קור מבפנים כי צחקתי מבחוץ.
הם בטח חושבים שאני נורא בסדר.
***
בדרך חזרה הביתה, הציע לי איזה אחד, קרבי, להיות טיפה ספונטאנית.
לסיים את הערב הזה בצורה קצת שונה.
לזרום איתו.
הסברתי לו שאני לא חושבת שזה רעיון טוב,
והוא ניסה לשכנע [דווקא במילים עדינות].
ואמר שאם לא בא לי, אז לא.
אבל חבל. כי אנחנו יושבים פה כבר שנינו,
ואנחנו ליד הבית שלי,
ורק אזמין אותו להיכנס ויהיה לנו כיף ביחד.
ודיברנו בשקט, אמרתי "לא נורא",
והוא אמר, בעדינות מסוימת, שקצת נורא, כי שנינו נפסיד אם לא.
ואמרתי שאני שתויה מדי ולא אזכור כלום בבוקר, והוא אמר שגם הוא.
וזה היה כל כך זול.
זול ועדין.
פּליי.
אני שאריות של אדם.
[מדי פעם אני שוכחת, או בוחרת, לא לקחת כדור. ואני לא זורקת בסופו של חודש את אלו שנשארו באריזה. אולי כי אני יודעת שבזמן התקף, כשאני לא אני, אני עוד אקח אותם.]
אני רוצה שתעשו לי פוווּ מאחורי האוזן ושתהיה לי חולצה ארוכה עם פסים עבים, לבנים- אדומים.
אני כוססת ציפורניים כאחוזת דיבוק ומרגישה כל כך רע עם זה.
כי אכזבתי את אבא, כי מספרים שזה מצביע על מצב נפשי רעוע, כי זה הדבר היחידי שנשאר בי מילדות ובעיקר, כי זה שורף לי בבשר.
[היי, נחשו למה אני מקשיבה עכשיו.]
כתבתי לך לפני המון- המון זמן, שאני לא יודעת מתי הפכתי לאדם עצוב כל כך. איך לא ידעתי שהרע ביותר עוד לפני.
וואו, המוח שלי, המחשבות, הטקסים, הדיכאון, החרדה והכאב, עוד יהרגו אותי.
ואל תגידו שלא הזהרתי לפני.
[זה בסדר, אני אמשיך לחייך אליכם. כי למרות שהזהרתי, אני אוהבת את גורם ההפתעה.]
סטופּ.
בנקודות.
-רופאת המשפחה וד"ר ענת דיברו ביניהן [אני המטופלת הכי מעניינת שלה, מסתבר] והחליטו להחליף לי כדור. קשה לומר שאתגעגע ל20 המ"ג היומיים שלקחתי בארבעת החודשים האחרונים. ההשפעה היתה מזערית. נראה מה 75 המ"ג שניצבים מולי יעשו לי. וגם אם לא ישפיעו- לפחות יש על הכדור נקודות ורודות.
-לקנות דיסק תמיד נורא מרגש אותי. הרכישה האחרונה שלי גורמת לי להיות מחויכת כבר יומיים.
זה כאילו ההוא, רק באחרת. לצאת בהדרגה, אם תרצו.
-אני מתחילה לחבב יותר את ד"ר ענת. היא מתחילה להתעניין בי. להקשיב לי. הפכתי להיות אדם בפני עצמי מולה, ולא עוד מטופל. היא זוכרת דברים סתמיים שאמרתי לה לפני חודשים. היא נותנת לי נקודות מחשבה מעניינות. החיוכים שלה פחות צבועים.
-זה קרב אבוד. אוכל להמשיך להילחם, אבל אפילו הלחימה שלי נורא סתמית. אני אצטרך שתעבדו איתי, חבר'ה. ממנו אני מצפה, לפחות למינימום של ניסיון. ממנו כבר דיי הרמתי ידיים.
-עלית לאוטובוס עם השיער שלך והבגדים והתיק עם השטויות עליו. זה היה נורא סמלי.
-את האושר שלי. אנחנו ברות מזל. הם מחפשים את זה כל החיים, אנחנו כבר מצאנו.
אתמול בלילה התמוטטתי פיזית, אחרי כל הימים האלו. אני מניחה שזה הגיוני, זו הרי לא הפעם הראשונה שזה קורה בתקופה הזו. אסור לי לצאת כל כך הרבה, ובטח שלא להכריח את עצמי לעשות זאת. אני מסיימת עם כאבי ראש, סחרחורות, חולשה וכאבי בטן. ואתמול, גם כאבה לי היד. תזכורת לחבלה מלפני כמה שנים. [חשבתי שבעונות מעבר כואבים רק שברים שהתאחו.]
חזרתי הביתה נורא מוקדם, למרות שהחיבוק שלה הוא התרופה הטובה ביותר. שרבבתי שפתיים, עצמתי טיפה את העיניים, דיברתי בקול מתפנק. המיטה חיכתה לי ואני חיכיתי לשעה מסוימת כדי שאוכל לעשות את הטקס שלפני השינה, ולצלול לתוך החלומות הצבעוניים שלי.
מה שלא ידעתי, הוא שאחלום את אחד החלומות היותר מזעזעים שהיו לי בחיי. אלו היו כמה רגעים של סוף, מבחינתנו. אני חושבת שבאותם רגעים הבנתי שבלעדיך הכול יהיה אחרת. הכול יהיה נורא. ידעתי את זה קודם, אבל בחלום גם הרגשתי. טעמתי את הניתוק ממך. הנקודה הזו שברור שהכול נגמר ואין יותר וגם אם איכשהו משהו ישתנה, שום דבר לא יחזור להיות כמו שהיה. נקודה כל כך אכזרית, כל כך כואבת. אני לא אוהבת שכואב לי בחלומות. הכאב הזה בדרך כלל ממשיך להתעוררות.
הרגשתי הלילה איך זה יהיה לאבד אותך, אנד אלֹק איז מיי וויטנס, אני לא רוצה להרגיש את זה שוב.
"חבקי את כל פחדיי בשתי ידייך." ואל תרפי לעולם.
את היחידה. היחידה שהיתה כאן מההתחלה, היחידה שנשארה לאורך כל הדרך, היחידה שתהיה גם בסוף. וזו האמת. את היחידה שמעולם לא התייאשה ממני. וזה נהדר, כי לפי החלום הזה, לא הייתי עומדת בזה.
אני אוֹהבת אותך, שירה.
את חלון המקלחת אשאיר פתוח, ולו במקצת. כך נעים יותר להקשיב לטיפות הגשם מנגנות לי קסם. רוח קרירה תצנן אותי ובמהרה יחלו רעידות קלות בגופי. זרם המים יתחזק ויתחמם, ישאיר סימני צריבה על עורי. ערפל ריחני יעטוף אותי. אסבן עצמי באיטיות, בתנועות מתמשכות. אתמכר לצלילים מתנפצים ולריח מרכך מתוק. איזה תענוג, לדעת שהעננים מרשים לי להקשיב לקולם שלהם ואף לקול צאצאיהם.
ושוב,
שמלה פרחונית וקלילה תמצא עצמה מלטפת אותי, ויחפה, אצא לדרכי. שיערי מתופף ברכות על גבי עם כל צעד שאני לוקחת. השבילים הצהובים מובילים אותי אל יעד חלומותיי. ואלו לא האורות אשר מושכים אותי, ולמרבה ההפתעה, גם לא הקוביות או הקלפים. אלו המרחבים המתפרשים על שטח עצום, הקוראים לי לרוץ בהם. זו השמש שמזמינה אותי לרקוד בה והרוח שמבטיחה לנשוב עלי בעדינות.
נותרתי מחכה ליום בו אקבל את הכאב בהבנה אילמת. אחייך, אהנה מהאנושיות ואתענג על הרגשת הפגיעוּת והחולשה.
ידיי מונחות לצדי גופי, ראשי שמוט ולבי עייף מכל צרה ומכשול. רק לקבל את הכאב בהבנה. כשהוא חלק ממך, את מתחזקת. את מתגברת. אפתח חסינות מסוימת ואעמוד בתנאים הקשים ביותר. עד אז, אמשיך לחכות.
נדמה כי זה כל מה שאנו עושים.
מחכים.
אני תוהה אם אוכל לחכות לבן אדם. כמה מיוחד שיהיה, אני תוהה אם אעמוד בכך.
כשמשאירים את החוסם קשור והיד מרגישה שעוד רגע היא מתפוצצת, כבר אי אפשר לחכות.
כמה זמן יעבור עד שארגיש את ההתפוצצות הזו מגיעה?
[אני מחזיקה אצבעות, שלפחות 5 שנים. למרות שיש בי פחד, לחכות 5 שנים. כי אחרי שאחכה כל כך הרבה, אתייאש ולא ארצה בזה יותר. בשלב מסוים, יהיו רגשות לאחר/ת. בשלב מסוים, ארפה ממך. מה שמוזר, כי עדיין לא התחלתי לאחוז.]
I will always be with you.
sometimes black, and sometimes white.
and there's no need to be scared,
you're always on my mind.
[Café Del Mar- Angels landing.]
בראשי חוזרת התמונה שלו, זקוף ומגורה, מתלטף משמאלי. קשה להפסיק לחשוב על חוסר הנוחות, הכעס שהצטבר בי. ההבנה שלאיבר הזה חיים משלו והפחד שזה הכה בי. את מבטי השארתי מקובע קדימה למשך הדקות הקרובות, כמה שלא היו. בצדי עיניי נרקמו קמטי כעס ופי כווץ בסלידה. לבי פעם בחוזקה, ואני המשכתי בדרישותיי לצאת מהמכונית. מקללת את הרגע בו איחלת לי, כבדיחה, אונס במכונית.
כשהוא סוף- סוף עצר, יצאתי מהמכונית וטרקתי את הדלת בחוזקה. הוא צפצף וחייך, ואני רק שיננתי שוב ושוב את מספר הרישוי של מכוניתו. "רק לא לעלות עליה שוב", מלמלתי רועדת.
תחנוניו לסליחה וקולו המתנצל חוזרים בראשי ואני צועדת במהירות לתחנת האוטובוס. הדמעות חונקות את גרוני. התכסיתי בג'קט שנתת לי, ארבעים דקות לפני, וניסיתי להרגיע את נשימותיי. אם יתחיל עכשיו התקף, לא אגיע הביתה לעולם.
אני מושיטה ברעד את ידי לכיוון הכביש, דבר שעשיתי מאות [או יותר] פעמים בחיי, דבר שהפך לחלק בלתי נפרד משגרת חיי. [ואתם יודעים, לא פעם נקלעתי למצב מסוכן כזה או אחר. אך הגבול מעולם לא נחצה. לא ככה.] מכונית עמוסה עוצרת ואני בדרכי לסרב, כשאני רואה משפחה חמה בתוכה. אני נכנסת ונהנית מהקול האימהי המוכר של הזרה במושב לפני. הכול נשפך החוצה והיא מנחמת אותי, האב והבן המומים.
אני יורדת מהמכונית ברמזורים, ודתי לוקח אותי עד אליה, "כי זו מצווה". היא מגישה לי עוגיות שוקולד וכיף כף, ופסק זמן. "חשבתי שאולי זה יעזור עכשיו." וזה עזר. והיא עזרה.
כבר אחרי 1 בלילה, ומאורעות השעה 23:20 עדיין שורטים אותי מבפנים. אחי מגיע ואנחנו שרים בדרך הביתה בקולי קולות וצוחקים. התמונה שלו, זקוף ומגורה, מתלטף משמאלי, עדיין לא יוצאת לי מהראש.
לך, שחושב שמותר לו הכול.
ישבתי בתחנת האוטובוס, כשתימהוני מגמגם התקרב לעברי. הוא הניח את ידיו על מכנסיו, ובתגובה צרחתי "מה אתה עושה?" בקול שהפתיע אפילו אותי. הוא הידק את חגורתו בתמימות והרים את מכנסיו, שהיו נפולים קלות, והסתכל עלי כלא מבין. התנצלתי והלכתי לתחנה אחרת, בה ניסה לפתח מוכר פרחים צעיר, שיחה ידידותית. עניתי תשובות קצרות ולא העזתי להסתכל בעיניו. האוטובוס הגיע ועליתי עליו באנחת רווחה, משלמת בכסף שלקחתי מקופת החיסכון של אחי. הכאב שהפעולה הזו גרמה לי, לא משתווה לכאב שרודף אותי, ללא הפסק, בגללך. אחזיר לו את הסכום, בזה אני בטוחה. אוכל להתמודד שוב עם מצבים כאלו? בזה אני קצת פחות בטוחה.
אינני יכולה להפסיק לשמוע את הקול המחריד שלך, לוחש לי, ספק דורש ספק מתחנן, שאסלח לך. אתה חסר פנים אך מחייך אלי מפניהם של הזרים ברחוב. עינייך אינן מביטות בי אבל המבטים של שאר יושבי האוטובוס חודרים אלי. ידייך לא נוגעות בי, וזה לא מונע ממני להסתובב אחורה בבהלה בכל פעם ששיערי פוגע בגבי.
אני מחבקת אתכם וצמרמורת עוברת בי, כשאני חושבת על האיבר שם למטה. לפתע, כל כך ברור לי מדוע בחרתי בנשים תקופה כל כך ממושכת. לו רק יכולתי לתאר את המראות האלו, הולמים בראשי... ובעצם, אם כן הייתי יכולה לתאר, במה זה היה עוזר? אני כותבת כדי לא לשכוח מה שתמיד אזכור, ומחזיקה אצבעות שאשכח את מה שאני זוכרת לכתוב, כעת.
תפסיק לחזור למחשבותיי, תפסיק לתקוף אותי ברגעי שקט. הנח לי להיות עם אנשים אהובים, הנח לי לחיות. תצא מפה, ולעולם אל תחזור. [בבקשה.]
אתיש את עצמי פיזית ובעיקר נפשית, העיקר לא להיות לבד עכשיו. תעסיקו את מחשבותיי, חברים.
העיקר לא בזה.
"רסיסי עופרת נותרים דוממים על גבי דפי שורות מצהיבים, ואני עודני מתפוררת. הניסיון לשחרר מעצמי מחשבות מכאיבות נחל מפלה. הכתיבה משחררת ממני לחצים מעטים, שכן אינני מצליחה לכתוב את אשר על לבי, והציור מביא אותי אל הסף. טעון מדי, רחוק מדי, הכול מדי.
מילותיי חדלו מלפשט אותי, ונותרתי סבוכה בין ערימות הדפים המשוטטים בחדרי ובין מסמכי הוורד הרבים שנכתבו לאחרונה.
אתמול הייתי יפה.
אתמול גם כתבתי וציירתי וניסיתי לנקז מתוך תוכי את המכאובים והמחשבות, ללא הצלחה. עין הסערה פסחה מעלי ואני ניסיתי לאחוז באוויר המוצק. תשחררו מתוכי את כל המטען הזה, תשחררו אותו. ברשימת הקניות לא ביקשתי לקרוס. בטח לא בגללך. כי בגללך, למשל, זה עוד בסדר."
נכתב יום לפני. לפחות הדברים האחרים שהכבידו עלי, מוצאים עצמם בתחתית כעת. הם פינו את המקום בשבילך.
הלוואי והייתי יודעת איך קוראים לך, כדי שאדע את מי להאשים. הלוואי.
בוקר טוב.
יאללה, מתחילים.
חיוכים שזורים באושר.
נסו אתם לשבת על הבטון, אחרי יום מעייף ומציאות מעוותת, כשביד אחת אתם מחזיקים כוס שוקו ובשנייה מהדהד הקול של האהבה הגדולה שלכם.
איך ידענו שזה יעשה לי טוב.
[ולא רק בגלל שאין לי זמן להרגיש רע.]
"יש בשכונה שלנו כמה אנשים, שאין להם שום סיכוי לראות אותי מלפנים."
[יהונתן גפן.]
"מה את למדת?"
"שלא משנה כמה עמוק אני נופלת, יש בי את הכוח לקום."
[תליתי חוט מהירח, ועליו פיזרתי פרפרים.
בשבילך, בגללך, בשבילך.]
[אני הייתי זו, עם הפרח הצהוב.]
לפעמים צריך לבכות דמעות שחורות, כדי להוציא את כל הכאב מהבפנים.
"יש בי אהבה והיא תתעורר ותיגע, יש בי אהבה והיא תנצח."
[אריק איינשטיין.]
השתתפתי באיזה סרט. שחור, לבן, אפור. רגעי טשטוש וצלילים מונוטוניים מלווים סצינות עכורות.
"זה מוזר, איך בשניה וחצי יכולות לרוץ לך מיליון מחשבות בראש", אני חושבת. ומיד מפנה מקום למחשבה נוספת, מהדהדת.
זה לחפש את שער הרחמים בעיניים, רק בשביל לקבל הוכחה פיזית למושג הזה, "רחמים".
איזו נחמה, באמת.
["אלמלא האל מלא רחמים היו הרחמים בעולם ולא רק בו."]
אבל שמתי פתק, מקופל, בין החריצים העתיקים. התרחקתי עם הפנים לכיוון הכותל, רק כדי לראות כמה הוא גדול עלי.
אני לא מאמינה, והקביעה הזו נאמרת בעצב וצער ואפילו ייאוש. אבל אולי, אם אכתוב את המשאלה שלי, היא תתגשם.
אולי ואולי ואולי.
מחכים.
לזאת עם הלתלתים.
מאחלת לך את כל האושר בעולם.
[וסוטרת לעצמי, כי חשבתי שהפעם אצליח לעמוד במילה שלי.]
Starry, starry night.
Paint your palette blue and grey,
Look out on a summer's day,
With eyes that know the darkness in my soul.
Shadows on the hills,
Sketch the trees and the daffodils,
Catch the breeze and the winter chills,
In colors on the snowy linen land.
Now I understand what you tried to say to me,
How you suffered for your sanity,
How you tried to set them free.
They would not listen, they did not know how.
Perhaps they'll listen now.
Starry, starry night.
Flaming flowers that brightly blaze,
Swirling clouds in violet haze,
Reflect in Vincent's eyes of china blue.
Colors changing hue, morning fields of amber grain,
Weathered faces lined in pain,
Are soothed beneath the artist's loving hand.
Now I understand what you tried to say to me,
How you suffered for your sanity,
How you tried to set them free.
They would not listen, they did not know how.
Perhaps they'll listen now.
For they could not love you,
But still your love was true.
And when no hope was left in sight
On that starry, starry night,
You took your life, as lovers often do.
But I could have told you, Vincent,
This world was never meant for one
As beautiful as you.
Starry, starry night.
Portraits hung in empty halls,
Frameless heads on nameless walls,
With eyes that watch the world and can't forget.
Like the strangers that you've met,
The ragged men in ragged clothes,
The silver thorn of bloody rose,
Lie crushed and broken on the virgin snow.
Now I think I know what you tried to say to me,
How you suffered for your sanity,
How you tried to set them free.
They would not listen, they're not listening still.
Perhaps they never will.
[Don McLean \ Vincent]
כבר הפסדתי חברים טובים בעבר,
ואת מאלו שצובט לי עליהם.
[ י ש ל י פ צ ע ב ל ב . ]
ואולי באמת מישהו צריך לבנות אותי.
[אני הייתי זו, עם בועות הסבון.]
אני גוזרת ושומרת מילים של אחרים. אתם בדרך כלל מנסחים אותי יותר טוב ממני, בטעות.
***
אז, כשחיכינו בדריכות והשמן הגדול סטר לנו אחד- אחד ואנחנו שתקנו כי מה כבר נגיד. ואני לא אשכח בחיים את כל המחשבות שרצו לי בראש, רגע לפני שריסק גם אותי. וכמה שהתכוננתי וכמה שהיה לי וואקום בראש ובלבלות בבטן. ושחשבתי שאולי, יש לי סיכוי.
[בום.]
נמאס לי לשמוע שהשיער שלי יפה [יש לי קצוות מפוצלים] או שהחזה שלי רך [ירדתי במידה, לפחות].
זה לא מה שיספק אותי.
נקודות תורפה שנשארות חשופות, כאלו שטופחו במשך שנים תמימות, כאלו שחדרו עמוק יותר מכל מחט או סכין. נקודות- נקודות מכסות את גופי, מחכות בדריכות לשמן הגדול התורן, שיגיע וילחץ עליהן.
הלוואי והייתי יכולה לחסל כמה מהמשקעים שלי.
אלֹק היקר,
אני רוצה לדעת לשיר
ולהיות יפה
ולרקוד, לבד, בשמש.
וזו אפילו לא שטחיות, מאיפה שאני באה.
"איך שלא יהיה, אני מדמיין לי כל הזמן המון ילדים קטנים משחקים איזה משחק בשדה גדול של שיפון וכל זה. אלפי ילדים קטנים, ואין שם אף אחד- אף אחד מבוגר, זאת אומרת- חוץ ממני. ואני עומד על הקצה של איזה שהוא צוק כזה. ומה שאני צריך לעשות זה לתפוס כל אחד אם הוא הולך לעוף מהצוק- זאת אומרת, אם הוא רץ ולא רואה לאן הוא רץ, אני צריך לצאת מאיזה שהוא מקום ולתפוס אותו. זה כל מה שהייתי עושה כל היום. פשוט להיות התפסן בשדה- השיפון וכל זה. אני יודע שזה שגעוני. אבל זהו הדבר היחידי שבאמת הייתי רוצה להיות. אני יודע שזה שגעוני."
[התפסן בשדה השיפון/ ג'. ד. סלינג'ר.]
***
היומן הזה הוא מקום מסתור לנקודות רגש שצועקות מתוכי. הוא אוסף, כמעט בכוח, כוחות אחרונים ושופך רסיסי אור על חיים-לא-חיים.
חושבת שעל כל מילה כתובה, אני מרגישה אלפי צבעים וכאבים.
קטונתי מלתרגם אותם לכתב. מלפשט תהו ובהו [וחושך על פני תהום].
[The Cranberries - Animal instinct]
המוח שלי לא מפסיק לחשוב. על הכול ועל כלום. על מחר ועל אתמול. על טוב ועל רע. אני מרגישה כאילו אני משתגעת. [במידה והייתי שפויה.] אני צריכה משהו שיגרום למחשבות שלי להפסיק להתרוצץ לי בראש. זה פשוט יותר מדי. אני צריכה שקט.
אני משחררת אותך מורידים ועורקים שכבלו אותך לליבי וריפדו אותך בהכול חוץ מנחת.
[ובעצם, אם לא היית אדם חופשי, ממזמן כבר הייתי כובלת אותך למיטה בצבעוניים ממדריד. הייתי מתעוררת למחרת ומתחילה להספיד אותנו בבכי, עד אשר עיניי היו מגלות אותך, שכובה לצדי. קרני שמש חמימות מטיילות על גופך ובחדר אויר צלול של אביב והתחלה.]
לילות כמו אתמול גורמים לי לחשוב על זכוכיות בכפות ידי. אשתמש ברסיסים מלבי שנשבר בשלבים בכדי לשנות גורלות שנחרצו מראש. ככה, אולי, לא תסתירי ממני כלום. אני אפילו לא מבינה למה אני מאמינה לזה עכשיו.
"וכל כמה רגעים אני אחייך וישמעו את זה בנשימות שלי, ואת, בתגובה, תתכופפי אלי בגוף מקומר לחיבוק מתמשך ונשיקות מלטפות. נשימותינו בעלות מקצב מיוחד, רק של שתינו, והילה של חום מכסה אותנו."
נכתב ברביעי בדצמבר.
זה באמת נשמע טוב מכדי להיות אמיתי.
אל תטעי אף לא לרגע, אני בטוחה באהבה שלי אליך, אולי יותר מתמיד. זו הדרך שלי להתגונן מפגיעה מתקרבת. היא לוחשת לי באוזן במקומך, פשוט.
[יהודה אטלס.]
[נסע לכנרת ונצרח אהבה.]
אני מאחלת מסע מופלא ומלא הגשמה עצמית לאדם שזקוק לכך יותר מהכול.
[ולי, היא איחלה, "תהיי בריאה ומאושרת".]
***
חלום שלי, הוא שתהיה לי זרימה אינסופית של מילים. רועדות, חזקות, מלטפות, עוצמתיות.
כאלו שיגרמו לכם לחשוב, שיגרמו לי להבין. שיביאו לי סיפוק ויזכירו לי בעת הצורך את הימים שעברו.
אין מילים בלי רגשות ורגשות לא תמיד פועלים כשאתה מאבד את השפיות שלך. כאילו מישהו כיבה בלחיצה מהירה איזה מתג במוח שלך, ואתה נותרת אילם, דומם.
אני מרגישה, ואני לא מתביישת להרגיש. בעבר אולי פחדתי מכך, אך כעת, אני מקבלת בזרועות פתוחות את כל הרגשות אשר מציפים אותי.
רגשות מזינים אותי, מילים מנחמות אותי.
אין מילים בלי רגשות, בדר"כ, ועדיין משהו בי מתעקש על כך שהמילים קוראות לרגשות, שיבואו.
[מה בא קודם, הביצה או התרנגולת?]
את טענת שאני קצת רגש, אני. ואני התאפקתי שלא לבכות את האושר החוצה. כי כמה זמן שלא הרגשתי. כנראה מישהו לחץ על המתג במוח שלי, שוב.
[תודה, קסם.]
[וזה כל כך מתסכל שיכולתי כל החודשים האלו להרגיש, אם רק היו יודעים אלו כדורים לתת לי.
מזלי שיש פסיכיאטרים מומחים בארצנו, שגובים 800 ₪ לפגישה של עשרים דקות, כדי לספר לך על כל הדרכים הלא נכונות בהן טיפלו בך.
טיפול חדש בפתח, ויהיה טוב.]
***
[אחת מהפנטת סיפרה לי בדצמבר של לפני שנתיים, על כתובת גרפיטי שתופסת את הלב שלך חזק וגורמת לך להיאנח בכבדות. וכנראה שעכשיו תורי לצטט.
הלוואי הלוואי הלוואי תאהבי אותי.]
קיבלתי היום חמנייה. קצת נבולה, אבל עדיין- חמנייה. הלב שלי חייך למראה הירוק המחוספס והצהוב הכוחני וכששאפתי עמוק את הניחוח המרענן, לא יכולתי שלא לחשוב שזה הריח של גשם על השמש.
להחזיק חמנייה ביד זו הוכחה ניצחת שהקיץ בפתח. וכמה שאני לא מפחדת ממנו השנה.
[אני יכולה לגלגל את המילה הזו על השפתיים טריליוני פעמים ביום, ועדיין לא ימאס לי. חמנייה. חמנייהחמנייה.]
***
[כשאני איתך, אף פעם לא חסרים לי צבעים.]
ואחרי כל המילים וכל השתיקות וכל הנשימות העמוקות וההודעות הצובטות,
נשאר רק דבר אחד בראש, מהבהב.
"לפני שאת בורחת,
בואי בלי פחד,
קחי אותי ככה."
[ברי.]
שבת שלום.
עולה על קו-ללא-שם, ונוסעת אל העבר.
הנופים כמעט וגורמים לי להחסיר פעימה, הזיכרונות כבר החסירו מזמן.
העננים נמוכים מתמיד, מסמנים לי הבנה.
צלילים ששוברים מנגנים לי רסיסים באוזניים וחודרים קצת יותר מדי עמוק, אני שותקת.
תקרת ברזלים אדומה, פרחים בסגול, אינספור ערוגות וכמה עצים.
נדמה שאף פעם לא שמתי לב לכל הפרטים האלו, לפני.
נסעתי משם, וכמעט שהתאפקתי לא להביט לאחור.
נפרדתי יפה, בלב, ממדשאות ופסלים.
["באמת שיפה פה מסביב."]
וידעתי, שהגיע הזמן להמשיך.
ובפינה של הדף, באותיות דפוס מושחרות, כתבתי "לאט- לאט".
תמונת מצב.
[מי מפחד מהשמש?]
על הקירות תלויה הערכה ממוסגרת, ו"אתה בידיים טובות" בשורות האחרונות. וכמעט שהאמנת, עד שהוא התחיל לדבר. איזה זלזול וחוסר הערכה. ולא שציפיתי, אבל זה לא גורם לי להחזיק חזק כדי לא להיסחף. [ואני חושבת, שדווקא ארצה להחזיק. אולי.]
שוב, מוצאת עצמי בתוך האפור במקום להחליט. שטחים אפורים הפכו חלק מחיי. כך קל יותר, לא להתמודד.
***
הייתי כותבת פה בשבילך כל כך הרבה מלים.
כעת, אני יכולה להגיד בפה מלא שזו היתה אחת השנים הגרועות בחיי. מפלה אחר מפלה. חודשים של התמוטטות, ייסורים נפשיים. התרכזות והתעסקות עצמית. כניסה למערכת שנויה במחלוקת, בשבילי. קשרים שהתנתקו, אחד אחרי השני [חלקם ביוזמתי, חלקם עוד כואבים, חלקם כרגע מחבריי הטובים ביותר, שוב].
אך עם זאת, זו היתה אחת השנים היותר טובות שיכולתי לבקש. בלי התחושות האלו, בלי הנפילה הזו, לא הייתי מי שאני עכשיו. לא הייתי עוברת את התהליך המייגע שעברתי בחודשים האחרונים. לא הייתי מגלה על עצמי כל כך הרבה. משנה בעצמי כל כך הרבה. ואני חושבת, שבפעם הראשונה בחיי, אני גאה להגיד שאני באמת מרוצה ממה שמתחיל להתהוות כאן. מעצמי. לאט- לאט אני חוזרת לעצמי, או בכלל, מתחילה מחדש. ולא יכולתי לבקש התחלה טובה מזו.
[תמיד אחרי שקיעת החמה, מגיעה הזריחה.]
מה הייתי נותנת כדי להיות חופשייה באמת.
לך מלמלתי אחרי שתיקה ארוכה שאני לא רוצה לחיות [וכמה קשה היה לי להגיד את זה בקול רם], ולך כתבתי בנחישות כפויה שאני פשוט רוצה שהכול יפסק.
בסוף אני בוחרת לשלוח מכתבים אל מעבר לים, בכדי לקבל תשובה, עצה, פתרונות. [יש כזה דבר פתרונות קסם?]
התחושה שאוכל לעמוד בזה עודנה כאן, רוקעת בחוזקה ברצפה, מטיחה אגרופיה. אך הרצון שלא אהיה תלויה בדבר ואוכל להישאר במיטה שלי, כל היום, כל הלילה, בשקט, ממשיך לבעבע ולפרוץ בברוטאליות אל תוך מחשבותיי.
כבד לי בפנים. כבדה לי התקופה הזו. כבדה לי השנה האחרונה.
[ובסוד? יש בתוכי מלחמת אור בחושך כבר כמה שבועות.]
[אני לא יודעת מי ינצח.]
מעולם לא ביקשתי.
כעת, נדמה כי השנה האחרונה דוהה מתחת לאפי.
הזיכרונות חדים כתער, הכאב השאיר את חותמו, אך הכול מרגיש חלש משהיה. מטושטש.
סצנות מהסרט האפור שלי מרצדות לנגד עיני בכל עת. קשה שלא להריץ קדימה, להחזיר אחורה [ולעתים אף לעצור באחד הרגעים ולנוח קצת בצד, או פשוט להחליש עד הסוף ולשחרר איזו דמעה].
הסבל מאותה תקופה פועם בקצב אחיד. בום. בום. בום. בכל פעימה, מזכיר לי את ההשפעה של התקופה הזו על חיי, על עתידי. ועדיין, עם כמה שכאב לי, אני מרגישה שעכשיו הכול הרבה יותר חד. כמו חץ הנורה מקשת ומפלח את דרכו באוויר סמיך, מנקב את אשר נקרה בדרכו וננעץ בתוכי.
הסבל והכאב דוהים, תופסים את מקומם בעברי.
והכול בגלל שלאחרונה כאב לי אפילו יותר. היה לי עצוב אפילו יותר.
ואיך יכולתי לדעת שעצב גרוע מכך עוד לפניי.
אבל, אני מסירה את כובעי ומשתחווה אפיים לרגליי הרפואה האלטרנטיבית. הכדורים האלו, נכון לעכשיו, משפיעים לטובה. כל כך משפיעים לטובה, עד שאני אפילו שוקלת להקשיב לעצת האדון ולהסכים לעלות את המינון.
[וזה בכלל לא מצחיק, שאני צריכה לסבול מבחילות וכאבי בטן כדי לא להיות עצובה. שאני צריכה לקחת כדורים, כדי לא לרצות למות.]
***
ואולי גם עזרה העובדה ש
אני מאוהבת.
אנה נמצאת בכל מקום.
פלאשבקים.
כל הקיץ ישנתי עם פוך והדמעות הרטיבו יותר מהזיעה. ואולי בכלל לא הזעתי, או שאני פשוט זוכרת טוב יותר את הרעידות.
השיר הזה הוא בדידות, בדידות עצומה. ואולי באמת בחרת להתחיל מחדש, ולהשאיר אותי מאחור, עם שאר הדברים בהם אתה מתבייש.
"אבל בלילה איך בכיתי, איך הרטבתי את הכר."
[הלוואי ואתה מאושר. באמת.]
האצבעות שלי מפצפצות כבר מהשבוע שעבר ו
יום רביעי השחור עטוף בסדין לבן,
מונח בפינה מודחקת, לצד זיכרונות אימה קודמים.
***
שני קילומטרים ממברשת השיניים שלי נחתה אחת המרתיעות ופתאום כל הריצות אל המקלטים נראו קצת פחות מיותרות.
[ו
אני עדיין לא מפחדת.]
ביום ה26 למלחמה התחלתי לפחד.
"אל קצה העולם אקח אותך, לקוטב הבדידות.
זוהי סדום ילדה, בואי נברח, נברח."
***
בחלומותיי, כדורים מגודלים ומשוננים נשלחים לכיווני במהירות עצומה. אני מחבקת את אימא ומנסה להיעלם, הפחד משתק. בחיים האמיתיים, אנשים מבוגרים רצים ריצת אמוק במבט מבוהל, מאובן, לכיוון המקלט ובחיי שהופתעתי למראה חוסר השאננות. קול האזעקות, המטוסים ונפילת הטילים היוו חלק אינטגראלי, כמעט טריוויאלי, מסדר יומי. שום דבר לא הכין אותי לבכי הצורם והצרחות שליוו את האזעקה ההיא, שהיתה מוקדם יותר היום.
חלק ממני נושר בכל פעם שמניין ההרוגים עולה, וכמה שהתפוררתי מאז שהתחיל היום.
"בחיפה חיים בלילה", אמרתי לאמא בסוף השבוע, כשדיברנו על שיבוש סדר היום. והיום דווקא נסעתי בעיר התחתית והיו כמה פרצופים, ואפילו תחבורה.
חיפה עולה באש, להבות. הרעידות שלי גוברות כשמצלמים את הפיצוץ. משהו מפסיק לחיות בי, לרגע.
אני יושבת במרחב המוגן עם מבוגרים ממני, וכמה ילדים. פותרת תשחצים ללא הרף ומאזינה באוזן שמאל לחדשות. מספר הפצועים גדל בעשרות, והעיר אפופת עשן.
הלילה אישן בבית.
"לפני שיהיה מאוחר."
***
מחר, אסע צפונה ואתמודד עם הפחדים. מותר לי להתקפל, למשך יום אחד בלבד.
__________________
[זוהי סדום/ איפה הילד?]
לפי שנה, בדיוק, הסתכלתי על הכדור ההוא ואמרתי לעצמי "הנה זה מתחיל".
וזה מעציב אותי, כי באיזו פשטוּת אפשר להתמסר לכמוסות האלו, אחרי שהתנגדת להן במשך כל חייך.
[וזה משמח אותי, כי קיים משהו שמצליח להשאיר אותי . לא משנה מה הוא.]
שנה אחרי ו
אני כבר לא רועדת פתאום, אלא בדרך כלל.
והתרגלתי.
כבר שבועות שאני ישנה עם בקבוק מים ליד המיטה, ואוכלת דנונה עם גרנולה כי זה טעים. מעשנת יותר מדי וכמעט ולא מסרבת לשוקולד או אלכוהול. פיזית, רוב חיי ישנתי לבד. נפשית, שָׁקֵט לי לעיתים נדירות. ובכל זאת, בחודשים האחרונים יש איתי גוף נוסף במיטה. אני משתדלת לא לעשות שביל בשיער ומנסה להיות פחות אובססיבית בקשר אליו. מסתכלת על קלוריות ושומנים ובוחנת את הגוף שלי כל זמן שאני לבד. אם אני באמת לבד. אני רוקדת בעיקר עם זרים, ולפעמים עם עצמי. אני לא ביקורתית כמו שחשבתי שאהיה, כשאני מצליחה להשתחרר. אני כותבת זכרונות במחברת הסגולה שלי, ומקלידה לעיתים נדירות. הכול נקודות- נקודות בראש ובבגדים, ואני משתדלת להיות כמה שיותר צבעונית, בשניהם [זה שמח בעיניים]. אני מתרגשת ממילים, אבל מרגישה את הצורך לא להתיימר. אני נהנית להיות עם המשפחה שלי, נוסעת רחוק כי אתם חשובים מספיק, ומרשה לעצמי לכעוס כשזה מוצדק. אני מחבקת את המודל לחיקוי שלי, וכמעט בוכה כשאני מבינה שזה הסוף. אני לא חוסכת כשזה מגיע למוסיקה, ושוכחת לקחת את הכדורים שלי. אני נזכרת בחוויות ראשונות של אינטימיות וסמים, נלחמת על המקום שלי בעקשנות ונחישות, ומחכה לחיבוק ממך כבר מהרגע שהדלת נסגרת אחריך.
כל הג'אז הזה.
"בראש השנה, בראש השנה ליבנו ענה בתפילה נושנה שיפה ושונה תהא השנה אשר מתחילה לה היום."
היום נסעתי בכרמלית, לא לפני שהנהג חייך אלי, וקל לי נורא לאהוב את חיפה.
קל לי נורא לאהוב וזה לא עניין של מה בכך.
אני חושבת שגעגועים מחזקים אהבה,
והלוואי ולא הייתי צריכה אותם בשביל לזכור שאני
אני ממלמלת גרסאות שונות לשלומית בונה סוכה ובינתיים כבר עברה שנה [כל הזמן עוברת שנה] והכול השתנה ו
הרגע אמרתי "לא" לקולות שבראש, אם רק הייתם יודעים.
ובכלל, למה להטריח אתכם בשדים רעבים,
אפילו אותי הם כבר לא מטריחים.
מותר להשתגע
כשמישהו אוהב אותך,
יש לאן ליפול.
יהודית רביץ.
***
מרגישה שקצת מיותר לי פה.
אפילו משפטים מלאים לא מוצאים את דרכם לכאן. [מילים משמיטות את עצמן מלכתחילה.]
אם זה אומר שמצבי ברקיע, אין לי ולו תלונה אחת בודדת.
נדמה לי שאני מחייכת באמת. ליותר מזמן קצר.
עם משפחה חמה, חברה אוהבת, חברים מדהימים ועשייה משמעותית מדי יום, לא יכולתי לבקש יותר מזה.
אלֹק מחזיר לי טובה.
***
"אתה לא יכול לגנוב לי את ההלוואי."
:).
אחת הגדולות דופקת לי בדלת.
חצי מהזמן אני בכלל רוצה להשתין על כולם בקשת, ולעשות לעצמי את כל מה שאסור.
אני חיה מתאריך לתאריך, צריך כבר להיפטר מההרגל המגונה הזה. ואם תגידו לי חנוכה אני אשיב "הלויה", "לחבק אותו" ו"סופגניות של חב"ד".
לפני השינה אני מריצה מול העיניים את הסצנות החשובות, וגם כמה שפשוט כיף להריץ. כשהרגליים כבר מחוממות, אני פונה לשחזר את ההודעות שהסלולארי קיבל היום, ואת אלו שהשיב.
הם נמצאים במפגשים חברתיים, בשירים שמתנגנים לי, מפתיעים בתחנות אוטובוס, ברכבות, מגיחים בחלומותיי או פשוט צצים בראשי. אני לא עומדת בזה, והמשפט ההוא מסוגל לקרוע אותי מבפנים על היותי אני.
בכל פעם שאני איתם אני מרגישה בעבר. כמו בועה שמסרבת להתפוצץ.
[ומחוות דרמטיות וקיצוניות כאלו באמת מסוגלות לגרום לי להתרגש. מעוות משהו. תמיד מחפשת אחר הריגושים האלו.]
יש לי בעיות של בחורה, ואני מבינה שהסקס אצלי תמיד שונה, שלא לדבר על מערכות היחסים. כנראה שלאנשים בעלי הפרעות נפשיות קשה להסתפק בנורמה. תמיד יהיה איזה משהו לא שלם, משהו מפוספס. ולפעמים נדמה לי שאני פשוט מפחדת להיתפס כאדם רגיל. פועלת מהסיבה הפשוטה שזה יהיה הדבר השונה לעשות. לפחות נמצאים בתוכי הגיון מסוים ורגש חזק שעוזרים לי להחליט את ההחלטה הנכונה.
אני מאנשי הקטע רק כשאני מוקפת בזרים.
ברגע של ספונטאניות מתוכננת [תשאירי את זה לגורל], ביקשתי מהשמש ללוות אותי הלאה. אני הולכת יחפה ומרגישה חיה מתמיד.
היה לי כבד. וכמה חיכיתי לכתוב את המשפט הזה. יש משפטים שפשוט מסתובבים לי בראש ומחכים לתורם להתפרסם. אחד נוסף, אגב, הוא "הדחקה מפחידה אותי".
לפעמים אני כל כך אימפולסיבית שזה מסוכן.
אני מרגישה את זה באצבעות שלי, עד קצות האצבעות.
הוא אמר שעם השנים לימדתי את עצמי להחליף רגשות במחשבות. שפיתחתי אינטלקטואל במקום תחושה. שהדחקתי כדי לא להיפגע.
אני ישבתי והסתכלתי לו בעיניים, על המסגרת של המשקפיים.
רצוי שאדם אימפולסיבי לא יחבל בדחפים שלו. שלא ייעצר. שלא יתקע.
רצוי שאדם לא יכבה את הלב שלו. שיתחמם. שלא יקפא. שלא ישתגע.
[מעניין אם זה מאוחר מדי בשבילי. להרגיש.]
[מעניין אם הוא שומע בלאק מטאל.]
שוב.
כשאני ערה, כל רצוני הוא להירדם ולא להגיע לבוקר המחרת. מפחידה אותי המחשבה שאצטרך להתעורר לעוד יום. שאצטרך להתמודד עם עוד יום. אני שוכבת שעות במיטה. לבד, עם עצמי. אחרי ייסורי ההתקפים, אני סוף סוף נרדמת. אני חולמת אימה ופחד עד שכואב לי בחזה ואני לא מסוגלת לנשום. מתעוררת מזיעה וחוזר חלילה.
הסיוטים הופכים קשים מלילה ללילה. הדכאון מתחלף באדישות מעיקה. אני לוקחת 4 כדורים ביום בשביל לחיות כשכל רצוני הוא
התעוררתי באותו יום עם חתכים בכל גופי [איך לא מתאים לי]. היתה שתיקה ואני לא בטוחה לאיזה פתרון חיכיתי. בסוף קצת חייכתי ולהיות במיטה שלי בלי הפרעות ובלי מחוייבות יכול להקסים אותי.
עד שאני נרדמת.
כל כך הייתי רוצה למצוא את המילים המדוייקות. קצת גבולות ברורים בתוך כל המערבולות.
במקום אני מקבלת מלמולים של אדם כבוי. גיבובים של כאב.
תקחי אוויר.
13/3/07
אני משרבטת אמורפי כדי לא להתמודד.
היא תייסר אותי אחר כך, אני יודעת.
[אני אוהבת את המראה במקום החדש, היא גורמת לי להאמין שאני רזה יותר.]
אנה לא גומרת, היא רק מתחילה.
14/3/07
אני רוצה לתקן את שכתבתי בעבר ולהודות בייאוש שאני היא האויבת הגדולה ביותר שלי.
***
היום אני רוצה לברוח כל עוד נפשי בי.
***
באוקטובר ירדתי אל הוואדי והקשבתי לשירים עצובים.
במארס נכנסתי למיטה ואין לי כבר כוח להציל את עצמי.
18/3/07
אתם טובים ומוצלחים והכול בשבילי ובשביל עוד כל כך הרבה.
לאן רצתם, בכלל.
פעם רציתי להיות מישהי אחרת
וכעסתי כי למה
אני מרשה לעצמי
היום אני יודעת ש
לרצות להיות מישהי אחרת
רק גורם לך
למשוך רחוק יותר
לרצות חזק יותר
לרקוד כמו שדה
אמרת שלא תיתן לי ללכת
האמנתי
והאמת היא
שאת המחיר אני משלמת
אפילו עכשיו
כשהייתי שדה
הייתי תוקפת כל מי
שהתקרב לעברי
ואני הייתי בטוחה ש
מי שנושך אותי בחזה
ושורט אותי בגב
לא יפגע בי בחיים
וטעיתי
גם תחליפים מסוגלים להרוס
מבפנים
ותמיד העדפתי לשתוק
מה שבטח לא ידעתם
אבל תמיד העדפתי לשתוק
אפילו עכשיו
אמרת שלא תיתן לי ללכת
אמרת
שבירת שיגרה
100 דברים שכל אדם צריך להספיק לעשות עד גיל 30- ע"פ יאיר לפיד
[מה שאני כבר עשיתי, מודגש.]
לגור עם מישהי .1
לגור לבד.2
לקבל תלוש משכורת.3
לדפוק את האוטו ולהחליף פרטים.4
.5 להיות באוברדראפט, בלי שום מקורות הכנסה נראים לעין
ללמוד מתי ואיך להשתמש בשואב אבק.6
לבשל לבד ארוחה לשישה אנשים.7
לשלם לבד על ארוחה לשישה אנשים.8
להקים אוהל בגינה ולישון בשק שינה.9
לריב על חניה.10
ללכת מכות (לא בהכרח על חניה).11
להגיד משהו שתצטער עליו כל החיים.12
לעשן סיגריה.13
לקנות קונדום בבית מרקחת.14
להשתמש בקונדום.15
לקשור עניבה.16
לצאת מהצגה באמצע.17
לא להנות בהופעת רוק.18
לגשת למלצר בפאב ולבקש שינמיכו את המוזיקה.19
להזמין את אבא שלך לקפה ולדבר על הבעיות שלו .20
לקנות דיסק של מוזיקה קלאסית.21
להודות שאין לך תמיד סבלנות לג'אז.22
לעשות לעצמך מסיבת יום הולדת.23
לקנות מעיל עור "לכל החיים" .24
25. לפלרטט עם אשה נשואה
לנהל רומן עם אשה מבוגרת ממך בהרבה.26
להשתתף בהפגנה.27
לקנות בסופר בשלוש לפנות בוקר.28
לעשות עגיל .29
ללכת לעשות קעקוע ולהשתפן.30
לא לצעוק על הבוס שלך, למרות שאתה צודק .31
32. להתפטר
שיפטרו אותך.33
לבקש העלאה.34
להתחיל דיאטה.35
לשבור דיאטה.36
להרשם למכון כושר, ללכת פעמיים ולא לבוא יותר.37
להיות בפריז, לונדון, אמסטרדם וניו יורק..38
להתנשק בפריז, לונדון, ניו יורק ואמסטרדם.39
לעשן ג'וינט.40
להרגיש שלבך נשבר.41
42 .לשבור את לבו של מישהו אחר
לדבר על חתונה.43
להפסיד יותר מ-100 דולר בקזינו .44
לריב עם חבר\ה קרוב\ה ולהפסיק לדבר איתה\איתו לתמיד.45
46. לקום עם האנג-אובר
לעמוד על במה ולדבר (או לאלתר) .47
להחזיר להורים הלוואה שלקחת מהם, למרות שהם לא לוחצים .48
לכתוב שיר.49
לגנוב מהמכולת שוקו ולחמניה בחמש בבוקר.50
להשאיר טיפ ענק למלצרית יפה.51
להתחיל עם בן המין שלך.52
להיות בפגישה עיוורת.53
להיות בהופעה של שלמה ארצי.54
להיות האדם היחיד שלא מדליק נר בהופעה של שלמה ארצי.55
56. לנהל רומן של לילה אחד (סטוץ)
לנהל מערכת יחסים של יותר משנה[עוד טיפ טיפה 3>].57
להגיד "רגע, אני מוכרח לבדוק ביומן".58
לזרוק את החולצה שהכי אהבת בגיל 16.59
להודות שלא הצלחת לגמור את "שר הטבעות". .60
לאכול סושי .61
לצבוע חדר, או לפחות לתלות תמונה לבד .62
להשתתף במנגל ולטעון שזה ברבקיו.63
. לראות סרט כחול64
לקרוא ספר עם מעל אלף עמודים.65
לקבל פרחים.66
לרשום במכולת במקום לשלם.67
לעשות פסיכומטרי.68
69. 69
להתווכח עם שוטר.70
להגיע לכנרת בחורף.71
להגיע למסקנות סופיות על דעותיך הפוליטיות.72
להשתכר עד שאתה לא זוכר מי אתה.73
לקנות מחשב, או לפחות לדעת להשתמש בו.74
לדעת בעל-פה קטעים מ"גבעת חלפון אינה עונה" .75
ללכת לישון לפני שאתה עייף, כי מחר אתה חייב לקום מוקדם.76
לתלות דגל ביום העצמאות.77
לקנות מתנות לחג .78
להבין שכבר לא תניף את הגביע.79
להשתחרר מהצבא, ובהזדמנות זו, להפסיק לדבר בראשי תיבות [עוד מעט, עוד קצת].80
לשבור רגל .81
להחליט אם אתה מאמין באלוהים.82
להתאהב בכוכב קולנוע ולהאמין למשך יומיים שיש לך סיכוי.83
לקנות גיטרה.84
להחליט על זהותך המינית .85
להאמין שהשופט בן-זונה.86
. לישון בסרט של סטיבן שפילברג87
להודות שישנת בסרט של אינגמר ברגמן.88
לגדל זקן.89
לדעת להגיד "מסצ'וסטס" .90
לישון בעירום בקיץ.91
להביא מישהו\מישהי לארוחת ערב אצל ההורים.92
ללמוד שאסור להכניס סוודרים מקשמיר למכונת הכביסה.93
לאכול משהו מאוד לא כשר.94
להבדיל בין וויסקי ובורבון, משי וסאטן, נפוליטינה ומרגריטה.95
96. להצליח להיות לבד יותר מיומיים, ולהנות מזה
להפסיד בכבוד.97
להפסיד בכוונה .98
להחליט את מי אתה אוהב יותר, שלמה ארצי, שלום חנוך או אריק איינשטיין.99
. להפסיק לשאול "מי אני"100
השתן שלי נשמע כמו המוסיקה של פקמן וכל התמונות יוצאות סגולות. בראש "נלעס עלמה ונדבר על מה שאסור."
לפעמים אני מרגישה שלמלים שלי אין משמעות. באמת שלא קשה להאמין שאני סתומה כשפוגשים אותי. אולי זה בגלל שכל האמת סתומה בתוכי, הראש שלי כמו פקק מווסת ששומר על כל מה שאני אומרת. סלקציה בדרך החוצה.
היא חשבה שאני צריכה לשלוח לו מכתב. השתעשעתי במחשבה והחלטתי שלא. הצחיק אותי לקבל ממנו מייל עוד באותו היום. הצחיק והכעיס וריגש. נכנסתי לסטימצקי וקראתי את "עיניים נוצצות" לפני שהתיישבתי לידו. עדיין לא החלטתי איך היה.
הפעם לא שכבתי על הגב ונאנחתי עמוקות לפני שהלכתי. מעניין אם הייתי צריכה. הפעם אני מרגישה תלושה ולא חלק. אני צריכה לקנות מילוי. משהו לרפד את העטיפה הצבעונית. אולי בכלל אסע היום.
היום היא יורה לכיוון מטרה. אני כבר יריתי ופספסתי. הכנסתי גול עצמי. ומצ"ח היו מגיעים וקובעים "התאבדות" והיו מראים אותי בערוץ 33 ביום הזכרון. ולחברים שלי היה עוד קבר לבקר. ולאף אחד לא היה אכפת שאני בכלל רוצה שחצי מהאפר שלי יפוזר מעל גרינלנד וחצי מעל ישראל. מעל הכנרת או אפילו מעל המדבר. בטח נוראי לשחות בתוך בני אדם. איזה מזל שאני לא שוחה.
אתמול שכבתי במיטה עם הידיים מאחורי הראש והסתכלתי על התקרה. המון זמן הסתכלתי על התקרה. אני מרגישה נורא מרוקנת. ואין לי שום דרך אחרת לתאר את זה.
גלידה טובה בגביע וסיידר תפוחים חם. טעם הים בשפתיים. אבא. אוכל שאמא בישלה, ושהיא מסוגלת ממש להבין אותי. ההתרגשות שלה כשאני מגיעה הביתה. זמן איכות עם האחים שלי. אבודים, אי אר וסימפסונס. מוסיקה טובה, סוללה מלאה באמ פי, אוטובוסים שקטים. מקלחות חמות, עור פנים נקי. שקט. חמניות, חלומות טובים. רוח נעימה, גשם. חיוכים אמיתיים. כנרת. שמיים, עננים, ירח, כוכבים. דיסק חדש. ערמונים חמים בשקית נייר. כשמחמיאים לי על תמונה. כשאני מחמיאה לעצמי על תמונה. צבעים. שחור לבן. צורות, שירבוטים. שירי סיגריה. ספר טוב, שקשה להפסיק לקרוא ואני כבר מתחילה לכתוב לעצמי בראש בסגנון של הסופר/ת. שירים שקולעים בול ברדיו, במלים, בהרגשה. שמש כתומה- כתומה לקראת הערב, הכנות לשבת. להתחפר בפוך, ליהנות מהשמש. להרגיש פתאום שעבר הרבה זמן. לקבל הודעה ממישהו שחשוב לי. להתרגש. משפטים של אחרים שנשארים איתי, כמו "יש את הריח שלך על הכרית", "את מדברת קטן" ו"בסופו של דבר את לבד". השיחות עם הדוקטור, האנגלית שהוא מכניס באמצע המשפט ולזמזם תוך כדי נהיגה. למצוא משהו שתאהבי, להכין לך משהו מוצלח. לדבר על כמה שהחזה שלך מושלם ולדעת שאף אחד לא יכול לקחת לי את זה. סרטים טובים. כשאני מצליחה לכתוב. המערבולות האלו איתו. סאב קוצ' מילגה. ידע. דובדבנים, התכשיטים הספורים שלא יורדים ממני. לעבוד קשה ולהרגיש מוערכת. שירה. לדעת שיש מי שרצה ללטף את העורף שלי. להודות בטעויות. להרגיש נחשקת. להרזות. לשמוע שירוק לי בעיניים, יום שיער מוצלח. להתלבש כמו שמרגיש לי. לשבת איתם בפאב ולהבין פתאום שאנחנו חבורה נורא טובה של אנשים, נורא מיוחדת. לרקוד. לנסוע רחוק ולפגוש אנשים שלא ראיתי המון זמן, ולהרגיש כאילו כלום לא השתנה. תל אביב, חיפה, ירושלים. המושבות. תרבות. לא להצליח להפסיק לצלם. הילדים שלי, לא להתנצל על מי שאני. הרגעים האלו שאני מרגישה שאולי יש לי סיכוי. את.
ככה, שיהיה פה.
הוא כתב את זה מושלם, ואולי רק הייתי מוסיפה את הנסיעה באוטובוס למחרת עם הבחור שניגן בגיטרה, ואת החיבוק ממודל החיקוי שלי, שמה היינו נותנים בשביל לשנות את הנסיבות. בכלל, נורא קשה לי לכתוב על כל התקופה הזו. היום רציתי להיכנס למקלחת ולקלף לעצמי את הפנים. הרגשתי מזוהמת וידעתי שאמשיך להרגיש ככה. אני כבר לא סוחבת את הימים. אני מתעוררת בבוקר ומופתעת מקיומי. ביום שני אסע ואבקש לנוח, וזה לא מנחם כי אני לא יודעת אם יגיע יום שני, בשבילי. אני מחפשת מוות הרואי בשדרות או בצפון ["רק מלחמה, אם תבוא, תחזיר אותנו הביתה"], כדי לא לאכזב את הילדים שלי. כדי לא לשבור להם את הלב. הדבר היחיד שעוד מכווץ לי את הלב, לפעמים. מה הייתי נותנת בשביל להרגיש באמת. כשכתבתי את זה לפני יותר משנה, הגיבו לי "את החיים שלך". וזה צרם כל כך. צורם לי שרק כשהוא נפטר פרצתי בבכי והעיניים נפוחות ועיגולים שחורים מתחת, ולא ישנתי או אכלתי. ולא הפסיק לפעום לי הלב, חזק. וכל הסחות הדעת רק הפכו למעמסה. וזה לא צריך להיות ככה. אני אמורה להרגיש כשאת מנשקת אותי, לא לדעת שאני אמורה להרגיש ולהתנהג בהתאם. וביום שבת בלילה, ראשון בבוקר בעצם, נשענתי על הדלת של המכונית כשהמושב היה שכוב אחורה, ועישנתי אל החלון והיתה זריחה נורא בהירה, מטושטשת משהו, ואיזה יופי של צילום זה היה יכול להיות. ומה הייתי נותנת בשביל עוד רגעים של חסד, רק כשאני צלולה. ואחר כך זו אומרת שאני מגזימה עם האלכוהול והסמים, ואיך אני יכולה להגיד לה, לעזאזל, שרק ככה אני מרגישה, טיפה. ככה, וכשהילדים שלי סובלים. ואני מעדיפה את האפשרות הראשונה.
*
שלוות עולמים, פרדס חנה כרכור.
נסענו בסוף העבודה לים שוב. הפעם קנינו מים בדרך ובפעם הבאה נזכור להביא גם מגבת. היה קריר אבל החלטנו להיכנס בכל זאת. ישבתי בים כשפניי אל הזריחה והסחף קיצוני כמוני. ככל שהזרם מתגבר, דברים בי מתחילים לזוז. כמו טורבינה חורקת. אם לא הייתי רועדת מהקור ומהחשש שניסחף עוד, הייתי נשארת שם לנצח. זה מעניין שעם כל הזרות אני עדיין מוצאת את עצמי מרגישה שם טוב. חוזרת להעביר שם את לילותיי. אפשר לחשוב שאני בתוך ציור של אדוארד הופר, בשמלה האדומה או באחת החליפות.
אני כותבת קצת, בלי להביט אחורה.
אני נזהרת במלים שלי כבאותיות קידוש לבנה, מי ישמע, אלו הגיגים. הייתי רוצה לנוח, להפסיק להיות לקצת. האמת, זה הרצון הכי חזק שלי בשנתיים האחרונות. כבר יותר משנתיים שאני נשמה חלולה, ריקה. ובכל פעם שאני חושבת על זה, אני מדמיינת עלה מרחף, נושר. דווקא, בתור ילדה אהבתי את הסתיו. גם היום אני מחבבת אותו. למדתי להסתדר עם הכול. אפילו עם הקיץ המהביל הזה. למדתי לשתוק ולסבול. לחייך כשצריך. לחבק כשחייבים. לדבר כשהשתיקה מביכה.
הדמעות האלו כבר מתיישנות לי בעיניים. לא מבינה למה הן לא נושרות להן גם. אני לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה שהגרון שלי לא היה חנוק. שום דבר לא נהיה יותר טוב, שום דבר לא משתנה באמת. זו אותה הגברת בשינוי אדרת ואני, התמימה, שממשיכה להתקיים משברי אופטימיות.
אני כבר לא מפחדת להשתמש במילה "שונאת", כמו פעם. אין בי את הפוליטיקלי קורקט שהיה בי אז. את ההתנצלות על דעותיי, מחשבותיי, רגשותיי. אני שונאת להרגיש ככה. אני שונאת את חוסר האונים. את הכאב הזה, החודר. אני שונאת את החיפוש המתמשך אחרי שלווה. אני שונאת את הגוף שלי על כך שבגד בי ונתן לי להיות עבד לחולשותיי.
עכשיו יש לי מיגרנה, ואני מפחדת לקחת את הכדורים האלו שהיא נתנה לי. נמאס לי להכניס כמוסות לתוך הגוף שלי. הוא מזוהם מספיק. ולא משנה כמה פעמים אני אתקלח ביום ואסתרק ואנקה טוב- טוב את עור הפנים ומאחורי האוזניים, אני תמיד אשאר כל כך מזוהמת. שוב בוער לי בעור ואם לא הייתי ממשיכה להקליד, בטח כבר הייתי מקלפת לעצמי את הידיים.
[בימים האחרונים אני רק חושבת על זה ש
אני בתקופה של הרס עצמי, אבל לא באמת נשאר מה להרוס. אני פשוט לא רוצה לקחת אותך למטה איתי.]
אין משהו שאני שונאת יותר מאשר את הידיעה שמחר יש עוד יום.
[מאתמול.]
שנה מהיום;
אני אטוס להודו עם גיא,
ואקח אותךָ בכיסים.
אני מנסה להכניס את הכדורים המפוספּסים, המפוספסים. כיוון, יציבות. בסוף עוד אהיה אשפית ואוכל לרכון מעל השולחן עם מחשוף לא נורמאלי ואגו בגודל פלטת מטוגנים. השיחה עם א' קצת העירה אותי, האירה בפנים, והבנתי שלא רק טעויות יוצאות ממני. פתאום הסתתר קצת היגיון מאחורי כל האינטרסנטיות והזנוּת שהיא אני. ואחר כך, כשדיברנו והתלטפנו כל כך והרגשתי שסוף סוף אני מסבירה לך, בלי מסיכות, למה פירקתי את החבילה [עטופה בנייר צבעוני עם סרטים מקושטים פרחים] שהיא אנחנו, חשבתי שהנה, אפשר לחזור להסתכל לעצמי בעיניים. לך בעיניים. אז למה אני לא מרגישה אצילית? אין פה שום נחמה, ועדיין סירבתי כשאמר "בואי כבר" בקול שלו, המהפנט. [ואל תשאלו למה דווקא לו סירבתי, בעצמי לא בטוחה.] צריך להיות איזה אות גבורה [עם אדום ולבן וקצת ירוק] למי שרצה רק בטובתך. או איזו טפיחה על השכם, מילת עידוד, ניתוח- שליפת- רגשות- אשם. משהו שיפצה.
***
לא רואים מפה את הסוף.
אין בי את המלים לתאר את חיי. חיים כפולים, אם תרצו.
ואני, כל רצוני הוא להיות אמיתית, בפני עצמי ובפניכם. שאמא תכיר, שאבא ידע, שלא אצטרך לשקר עוד. להסתיר. נאיבית אני לא, (בניגוד למה שניתן להסיק מהתנהגותי, לעיתים) ולכן לא אתפתה להאמין שאוכל לחיות כך, בעתיד הקרוב. אבל אופטימית, אני נוטה להיות. ולא מתביישת בכך. אם זה תלוי בי, אחיה חיים אמיתיים, שלמים, מספקים. לא אתפשר ולא אתבייש. חשוב מהכול, לא אתנצל על מי שאני.
וזה תלוי בי.
שיהיה חורף מלטף,
רוֹתם.
השעה 6 בבוקר, ואני ערה קצת יותר מ24 שעות. אני שתויה וכאלו מכדי להבין את הכתוב, אבל החלטתי שאשאיר את הפוסט הזה פה, גם אחרי שאקרא אותו בצלילות.
היממה האחרונה הכילה מספיק תחושות בכדי לקרוע את הבשר שלי מעלי.
איך שהוא בכה ואני החזקתי והיא היתה תמימה וצודקת.
הזריחה הזו;
לא היתה דרך טובה יותר לסיים את היום הזה.
בוקר דרור.
יאללה, מסיימים.
=).
הריקנות הזו ממשיכה להציף אותי, ואולי הייתי צריכה להבריג חזק יותר. אני ממלאת את חיי פיסות אושר בכדי לשמור עליהם שפויים, מדומים. אך לעד נשברת לבד, ולאט. במוטיבציה להמשיך, זו שאיבדתי, וביכולת לחייך ולהתרגש, זכיתי שוב לאחרונה. אחרת הייתי ממשיכה בחיים האנמיים האלו, חסרת תזוזה וטרודת מעש.
בטוחה שאתרסק ממך, אבל גם זה סוגשל רגש.
1/1/08
היא אספה אותי מהרכבת ומיהרנו לתפוס את השקיעה מלמעלה. בסוף פנינו שמאלה אל החוף וחיפשנו מזרקים וצדפים, וצדפות. ברדיו ממליצים למאיר לבקר אחת לחודש בנמל התעופה, ואנחנו מטיילות בין אורות החג והקישוטים. היא מוצאת את הדרך למריה ואנחנו מתפלאות מהגלימה שלה, אני לא מצליחה לצלם. אחר כך אבא שלה התנהג בסדר, כי הוא היה עייף, ואנחנו אכלנו שוקולד- יום- הולדת ושתיתי קפה [כי עבדתי מהבוקר] [וגם כי ממש התחשק לי]. שמענו בחושך את נטאשה ופיונה ולא הרגשתי נוח כל כך כבר הרבה זמן. כשהיא ליוותה אותי אל הרכבת המאבטח שאל איפה הפרחים, בדרך הביתה נרדמתי חבוקה עם הצעיף.
***
צרורות- צרורות.
***
הרומאן הפריזאי שלי נגמר לפני שהתחיל. מסתבר שאין הבדל משמעותי בין שפל, על כל צורותיו, על כל מוצאיו. ישראלי, צרפתי, טוסט איטלקי או פשוט צהובה. את הסינר האדום אני מחזירה בראש מורם, ואין בי שום חרטה. אני לא רואה שום סיבה להקיף את עצמי בכזו אנרגיה, כרגע.
***
אין מספיק רוק בעולם בשביל להרגיש נקיים. אין מספיק רוק בעולם. וגם אם זה רוק שירקת בסלט קינואה, וגם אם מעולם לא הגשת חצי גולדסטאר עם שאריות של אחר, אין מספיק רוק בעולם.
בדרך כלל אני שותקת.
***
אני לא מרבה לכתוב פואטיקה בגרוש, שירה מודרנית לחלשים. בדרך כלל אני פולטת אל הדף את הצבעים שבפנים כאילו מעולם לא שמעתי על פלטת ציור. את ההתיימרות הנחתי בצד לפני חודשים, לצד הניסיון לשנות את עצמי. זה מה שיש ועם זה ננצח.
***
הפסקתי לסמן לי ביומן, בקטן, שזה הלילה שקרה בו כך וזה היום שהיה בו זה. הפסקתי לנסות לזכור, לתת משמעות לכל פיגמנט שמופיע בחיי, לא משנה כמה דהוי או חזק הוא. אין בי את הרצון לתעד, אין בי את הרצון לזכור. לא בשביל חיוך עם הבנים על בירה, ולא בשביל עגמומיות מתוקה עם המוסיקה שלי ברקע. אפילו לצלם כבר לא בא ממקום תיעודי, אצלי. לתפוס רגעים אני יכולה גם בפנים, לא רק פיזית. מי עוד יכול לצלם לי את הגשם שירד בלילה הקודם. מי עוד יכול לצלם לי עיניים שמחפשות אותי בחושך, את המבט הזומם שלו. רק אני.
***
הלוואי והייתי מספיק בריאה בשביל לתת למישהו להתקרב באמת. הלוואי ולא הייתי מרגישה אשמה לחשוף את עצמי בכל פעם מחדש.
***
נזכרתי מקודם בלילה הלבן ההוא. סיפרנו אחת לשניה על הסודות הכמוסים שלנו, לא היה שום מעצור. אני דיברתי על כימיה נטו, על השיגעון הזה [ואם רק הייתי יודעת שהנורא מכול עוד לפני] ואת על כלבוטק.
באיזשהו מקום, אני עדיין מחפשת את הסיבה הכול כך נוראית ומשמעותית שלי, לפחד מאינטימיות, כמו לך.
[את כל כך אמיצה.]
***
איזה מבחן זה, לנסוע בקיץ. מעניין מי יישאר. מעניין את מי אחפש כשאחזור.
חמישה חודשים למנייאק.
***
לפעמים אני פשוט רוצה שהוא יאסוף אותי מהבית ונסע לשמורה ונדבר כל הלילה כמו פעם.
כמה שאני מתגעגעת.
***
אני טובה בימים מושלמים כשהם מגיעים בבודדת. מחזיקה מעמד לטווח הקצר. לא חשבתי שכל כך מהר אצעד אחורנית ואגיד תודה לחוויה שהיא "נעמה". לקול המונוטוני העמוק הזה שלך, לעיניים הכחולות, לשיער קטיפה בהיר. וחבל, דווקא היה שם משהו מתוק.
את מיוחדת.
***
כמה אפשר עוד להעסיק את עצמי? אני קורסת מרוב עבודה.
לנסוע לאנשהו ולצרוח עד שיקרעו לי הריאות ויהיו דמעות בעיניים.
***
מתי יעבור לי הרצון לא להיות.
ככה אני.
אני יושבת עם מיסטר ג'ונס ואבד לי העיגול הסגול. עברתי לחיות בחודשים, זה כבר היה צפוי, והכפפות האפורות שלי הן נחמה טובה. פנטזיית הטיול שלי גדלה מיום ליום והשעון דופק. אני לא יכולה להרשות לעצמי להתמסר לאהבה, אני צריכה להקדיש את הזמן הזה לטיפול בי. [עם כמה שזה נוח, וכולי הערכה, שמטפלים בך במשך שנה וארבעה חודשים.] אהבה ומסירות טוטאלית לא מגיעות אם אין מספיק כוח משני הצדדים. רק התחליף מגיע. ואני חייבת לאדם שאיתי את כל הכוח שבעולם. [מגיע לך יותר מזה.] אז אני נמצאת עכשיו "מאז זה" ו"לפני זה" ואפשר להתמודד עם שטח אפור, עם הביניים, בינתיים. תזמון טוב לחבר את כל מה שהתפרק. [אם ביום חמישי התעוררתי לפנות בוקר וחשבתי "יהיה טוב", (ומיד לאחר מכן התפרקתי לרסיסים שרציתי לשכוח,) ההרגשה הזו עוד קיימת שם איפשהו, עם דרך לשמר אותה ולא לאבד אחיזה. רק צריך להתאפס, קודם.]
האמת?
אני מתגעגעת לתקופה ההיא, של לשבת עם גיא בלילות ולהתעורר לעשייה משמעותית בימים. לתקופה שבאמת עשיתי משהו, השפעתי, היתה לי מטרה. [לכל אחד יש תחליף.]
לא שעכשיו אין לי מטרות, אבל קשה לי להתעלם מההבדלים המשמעותיים ביניהן.
אני רוצה שאנשים יחייכו, וזו מטרה נפלאה, בתור עצמה. אז אני מגישה להם אלכוהול, והם מחייכים. ואני מגלגלת כשמבקשים [וכשלא], והם מחייכים. ואני חתיכת שרמוטה, והם מחייכים. ונותנת להם כסף, והם אומרים שאני בת טובה.
ובחיי, קשה לי להתעלם מהאינטרסנטיות הזו של כל מי שסביבי. אני מרגישה שאני טובה רק בשביל דברים חומריים שאני יכולה לספק.
זאת אומרת, החברים לעבודה מזמן מעבר ל"חברים לעבודה", וזה בית בשבילי. ומי שמעדיף את הסמים שלי מאשר לדבר איתי, כבר לא חלק מהחיים שלי, כי בעלת אופי חלש אני לא. והבאתי על עצמי חיים בלי אהבה, אז פה אני מאשימה רק אותי. ואין בי שום רצון להגיד "לא" להורים המדהימים שלי, אלא רק לעזור כמה שאני יכולה. אז למה אני מרגישה שאני לא מספיק טובה בשביל שום דבר אמיתי. למה כל כך ריק לי.
אולי בגלל זה השליחות כל כך חשובה לי, למרות שזיקתי לישראל היא ארצית נטו ולא מדינית או דתית. בגלל המטרה, המשמעות, הפאקינ' שליחות הזו. בן מהמיונים אמר [בתגובה לכך שהם חבורה של יהודים פלצנים] שהוא מחכה לראות את המבטים השואלים שלהם, שרוצים לדעת כל כך הרבה על הארץ הזו, ישראל. הוא נוסע כדי לענות להם. כדי שידעו. וואללה- זו מטרה מבחינתי.
אבל עד השליחות אני ממשיכה ככה, וכמעט ונדמה שאין לי ברירה אחרת.
[אני רק כלי.]
"I hope you feel better soon. Or perhaps find something to feel good about every day, even on bad ones."
אולי הגיע הזמן להיות אינטרסנטית בעצמי.
***
מי שמכיר חלק מהטקסים שלי אמור להיות ממש גאה בי עכשיו.
גרמתם לי להרגיש שזו אהבה עם תנאים.
אז אני עובדת, המון. בכל דקה שניתן לי. בשאר הדקות אני מעשנת. חודשים אפורים לא חייבים להוות עול. אני מעסיקה את עצמי ומתעסקת בעצמי. בראש שלי הפרעות נפשיות, מוסיקה וכמה אותיות. לפחות פעמיים בחודש אני מפנקת את עצמי בנסיעה צפונה/ דרומה או הופעה/ דיסק. הים קורץ לי, התיאטרליות בשיאה ובבית לא היו דברים מעולם. הזמן בורח לי מבין האצבעות ועוד רגע אני בקליפורניה.
הנבואה היא לשוטים.
לא קל לחיות עם אישה אחת*
כל הזמן הזה חיפשתי מסביב במקום להתמודד. הנחתי שההתמודדות שלי היא לבחור ביניהם. התייסרתי על חוסר ההחלטיות. אבל מסתבר שלא התמודדתי עם הדבר הנכון. הייתי אמורה להתמודד עם נורמה אחרת. ביולוגית אדם מסוגל להרגיש ולהימשך לשני אנשים במקביל. בגלל הנורמה, המוסכמות החברתיות, הוא לא מרשה לעצמו. אפילו מתייסר. מה שהיה עם נתן היה רק הספתח, כנראה, ויש סיבה למה עדיין תלויה לי הסיכה ההיא על התיק, free your mind . אולי אני לא אמורה לבחור ביניהם, אלא לבחור בשניהם.
תקראו לי משוגעת [לא, נו, כביטוי הפעם:P], אבל אני חושבת לנסות לגרום לזה לקרות.
*הג'ירפות.
***
לאחרונה נוחתת עלי ההבנה שיש אנשים שלא מפחדים.
סוף השבוע ששינה לי את החיים. כפו עלי להתבגר [צעירים מתים באזרחות] ולא הייתי סחי.
מוסיקה. מגע. סקטצ'בוק.
טָאבּוּלָה רָאסַה J.
[אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני כותבת מכתב למישהו בידיעה מוחלטת שהוא לא יקרא אותו לעולם.]
למיכל
פגעת בי. ריסקת אותי. ערערת אותי.
לפעמים קשה לי להאמין שהכרתי אותך עוד לפני שביקשת את הטלפון שלי. האינסטינקטים שלי צרמו והזהירו והתריעו מפני ילדה בת 18 שמחפשת ריגושים זמניים. אבל משהו גרם לי להיענות, חושבת שעדיין לא קלטתי שאת רצינית. בהתחלה עוד השתעשעתי ובטח היית כמו שאר השמות אם לא היית מתעקשת כמו שהתעקשת. אבל המשכת לנסות. נתתי לך להכיר אותי. לא הסתרתי ממך, לראשונה הרשתי לעצמי להיות אמיתית לחלוטין מההתחלה, בידיעה שודאי תתרחקי. ואת לא התרחקת. ריגשת אותי במחוות הקטנות שלך. תותים אורגניים וקפה חזק אחרי לילה ארוך. הילדותיות החמודה שלך [מים תפוח] והרצינות, ההבנה, הישירות, החכמה. נכנסתי לזה לאט- לאט, מהר- מהר. לא שמנו לב והקשר התהדק. את כבר רצית משהו רציני יותר. ולי, יום בלי לראות אותך היה כמו נצח וחיכיתי להודעות כמו בתיכון. המכשולים לא נראו ממשיים [אני חיה עכשיו ולא בעוד חודשיים, לא נעלמים כשמתגייסים ואפשר להרגיש לשניים] אבל אז היא הגיעה. מספקת לך ביטחון וזכרונות שאני לא מסוגלת לספק. ופתאום כל ההכרזות על התגברות ופרידה סופית נעלמו כלא היו. בסוף שבוע אחד היא הפירה את השלווה הזו, את ההתרגשות של תחילת קשר. את האופוריה והכאב והאושר שהופתעתי שבן אדם מסוגל לגרום לך בפרק זמן קצר שכזה. באותם רגעים אני כבר ידעתי שזו או את או כלום, ולהרגיש לשניים זה נפלא כשהמידה שווה. ["אי אפשר לכמת אהבה".] אז עשיתי מה שהאחות הגדולה אמרה ונלחמתי. המילה "השפלה" איבדה משמעות, כי נלחמתי עליך והרגשתי שלמה עם זה. לא ויתרתי. אפילו אחרי שסיפרת לי ששכבתן, שהיא בטוחה שאת שלה שוב. אפילו אחרי שהרמת ממני ידיים ולא ראית לאן זה מוביל. לא כעסתי. הבנתי, חיזקתי. שחררתי מעצמי כל רגש שלילי שעלול לפגוע במערכת יחסים והגעתי אליך טהורה. ואת נתת לי סיבה להמשיך, וגרמת לי להרגיש שעוד שניה ואני שלך ואת שלי ושיזדיין העולם ושיזדיינו הנסיבות. ונעלמת. ואת יודעת מה? לאורך כל הדרך אמרתי לך שאני אבין אם תחליטי לחזור אליה, ולא אכעס. ואני יודעת כמה קל לסמוך על הנוחות וההרגל. וזה בסדר, מותר לפחד משינויים. מותר להתחמק מהתחלות. אבל תגידי לי. תגידי לי לעצור את הרגש. וזה היה אכזרי, לתת לי להאמין שזו תהיה אני. לשחק בי ככה. לדעת שאני גלויה לפניך ולעשות דברים מאחורי הגב שלי. [חלילה בגידה, לא היינו ביחד, אבל יש הגינות בסיסית מסוימת שהיתה צריכה לתפוס כאן מקום.] גם כששחררתי ממך, האגו שלך לא נתן לך להרפות והמשכת למשוך אותי איתך הלאה. איתך ועם ההבטחות השקריות שלך. עם העיניים האלו והצחוק והידיעה שהצלחת לחרפן בחורה בת 21. כזו שלא מרגישה, בדר"כ. אז אולי אני פשוט פגועה מכל הסיפור הזה. מאוכזבת מכך שהתגלית כרושם הראשוני שהיה לי עליך. אולי קשה לי עם האמת הזו, פתאום. עם הצדק הפואטי הזה שמכה אותי בפנים. בכלל, מה עושים עם הצדק הזה על הבוקר? אני צודק, אבל נשארתי לבד.
זהו, כמה אפשר להילחם עליך?
הרפיתי.
***
רוב הזמן אני עובדת, בשאר הזמן אני מסננת אתכם מבחירה. העצב הזה יעבור, אבל.
בכיתי פעמיים השבוע. בלילה הרגשתי שחורף וכתבתי, בשביל לא לשכוח, "לשים לב לגינונים של אדם".
אני לא יודעת איך יראו החודשים הקרובים בחיי.
מרגש אותי.
חושבת שעוד מעט ותקרוס עלי מסת הזיכרונות הזו. יש סדקים אצלי בקירות, ואם הכול ילך לפי התכנון, הם יתוקנו כשאהיה מעבר לים. אבל אפילו הים לא מנחם.
כל כך כואב להתגעגע למי שפגע בך.
[אני רוצה להתיש אותך. לזיין אותך עד שלא תוכלי ללכת. ממני.]
נדמה לי ששברתי את האצבע שליד הבוהן, ברגל שמאל.
בעוד 9 ימים אהיה רחוקה מכאן ולא אחזור, כנראה, בסיום המחנה. לא בחודשים שאחריו, לפחות. אחרי חיים במציאות [מוות בדימיון] שמבוססת על פחדים וחרדות, אין בי כל פחד ואני שלמה עם ההחלטה לנסוע. עוד לא התחלתי לארוז אבל בראש שלי יש קופסאות שמחכות להישלח. אני קודם עושה סדר בפנים, מסתבר. הלוואי ולהיכנס למקלחת היה מספיק בשביל לנקות אותי, אבל דברים אצלי מתחילים מבפנים, בסופו של דבר. אני נוסעת מהמשפחה, אני נוסעת מדר, אני נוסעת מהחברים האמיתיים שלי, נוסעת מהחברים האמיתיים פחות. נוסעת מישראל, מביטחון, מהכרות, מהרגלים, משיגרה. אני משאירה את הכול מאחורי ומתחילה מחדש. שומרת בכיסים צדדיים את מה שצריך ללכת איתי הלאה. אני אדריך ואגשים במשך חודשיים וחצי, ואחר כך אעבוד ואגשים חלומות אחרים, במשך כמה חודשים טובים. אני אלך ברחובות של מקום לא מוכר ואגלה את עצמי ואשתה לבד על הבר ואשמע מוסיקה בשפה שאף אחד מסביב לא מבין. אני אחייך.
חשבתי על זה שאני מסוגלת לנסוע מדר ולא להביט אחורה, אבל כשאהיה שם, הכאב יהיה קשה מנשוא, בלתי נתפס.
העניין הוא שאצל מיכל, הכאב הזה קיים כל הזמן. שורף מבפנים.
[וכשראיתי אותך ניסיתי לשכנע את עצמי ש"על זה היתה כל המהומה?" אבל, על מי אני עובדת. זה- זה. אני שלך. אני רוצה להירדם איתך מחובקת, אני רוצה שתהיי הדבר הראשון שאראה בכל יום. מעולם לא הרגשתי ככה. הלב שלי כואב בכל נשימה. כל שנותר לי לעשות, עקב הבחירות שלך, הוא לאחל לך שיהיה לך טוב איתה, ולעצמי שאכיר אדם שיאהב אותי כמו שאני אוהבת אותך.]
אם היא היתה מבקשת ממני להישאר, הייתי מוותרת על הכול.
Won't you help to sing These songs of freedom- 'Cause all I ever have: Redemption songs; Redemption songs; Redemption songs.
ליד המיטה תלויה פולארויד של דר ושלי, עם הכיתוב "תלמה ולואיז, 2007". עוד על הקיר, תחתית של בירה מהראשן ריבר, מיד אשוב. לג'ניס כבר אין כוחות להילחם. בתחינה נואשת וקול סדוק היא משלימה עם המצב. האויר אפוף עשן בימים האחרונים, וכנראה ישאר כך בשבועות הקרובים. קשה לנשום. הנוף מרהיב, מרעיב. זרחתי בזמן שהשמש שקעה באובר נייט. השקיעות פה עצובות ויפות. בכל בוקר אני מבטיחה לעצמי שרק היום אהיה סבלנית, חייכנית, נדיבה. רק היום. ככה כבר כמה ימים. אני צריכה אינטימיות, השראה ואמת. מחר כשאתעורר אזכיר לעצמי שבריא לשמוח מזוטות. חיבוק של ילד, ידיים שלובות, פעולה מוצלחת ונדירה.
בינתיים, אני בספק שאגיע אל הבוקר, כל לילה מחדש.
***
"אצלי הכול בסדר, רוקד על זכוכיות.
אצלי הכול בסדר, אני רוקד, רוקד."
[ברי סחרוף.]
most like according to now
שיר- lover, you shouldn't come over
מאכל- יוגורט טיים
זמן ביום- closing circle
להגיד- קליסטוגה, פתלתל, חלציים
***
It could be anyone, לא קל ליצור בלעדי, יש פה רגעים קטנים של אשר ו
אולי בכלל ונוס
אני באמת לא יודעת אם אני איתו עד הסוף המר רק בגלל שאני מנסה להוכיח איזו נקודה מיותרת או בגלל ההרגל הנוח [של מישהו זמין, כתפיים להתנחם בהן, נשיכות קלות בצוואר- כמו שאני אוהבת], שכבר קצת פחות נוח. ביני לבין עצמי, אני מפחדת להודות שלא היה לי האומץ לסיים את זה, לא כשאני צריכה להמשיך ולהסתכל לו בעיניים הירוקות האלו בכל יום. אפילו לא עכשיו, שלושה ימים לפני שאני אורזת ובודדה שוב. אין פה שום טוהר ושכחתי לספור בכמה אנשים נגעו השפתיים שלי בחודשיים האחרונים. [היה גם ההוא שלא חשב שזה רעיון טוב, וזה שהפסיק לדבר איתי כשהלכתי ממנו. לדבר באמת, הכוונה. היתה גם זו שבכלל התנחמה בי. וגם היה זה שגמר בחטף לפני שבת ומלמל "את לא נורמלית". והיה זה ששיגע אותי ואירח אותי בחדר שלו בכל פעם שחזרתי מהבחור שלי.] אפילו השיחה שניהלנו על מגדל המים, ממש אחרי שהוא גמר בלחש מהפנט, לא מנחמת. אחר כך הוא גמר שוב ואני הסתכלתי על ונוס ועל הדובה הגדולה וניסיתי לספור כוכבים נופלים, וניסיתי להאמין חזק שהמשאלות שלי יתגשמו.
היום, כשחזרתי משדה התעופה בפעם המי- יודע- כמה, כל שחשבתי עליו היה להמשיך את השינה הטרופה שהתחלתי באוטובוס. במגורים כבר הבנתי שאני לא חוזרת לישון, וירדתי למטה לחפש אותו. הוא ישן במיטה של אחד החניכים, מכורבל ועם אחד מהג'ינסים הארוכים שלו. השיער שלו היה פרוע ולח מזיעה, הוא חייך כשפקח את העיניים וראה אותי. אמרתי לו שיחזור לישון, אולי ויתרתי מראש אפילו. כשהגעתי שוב למגורים, העיפו את המארח והגורל אוהב לבחור בשבילי. לחשתי לו באוזן, מאחורה, שהיינו צריכים לשכב כשהיתה לנו ההזדמנות. הוא נאנח וסינן "כן", ככה, בלי שיראו.
היום הבנתי כמה קשה לי להיות באותו מקום למשך הרבה זמן. אני יוצרת לעצמי מסעות, ריגושים. עכשיו זו קליפורניה ובשבוע הבא זו גרמניה. בעתיד הרחוק הודו תקבל אותי אליה, ותתן לי את כל השמש שבעולם. מבחוץ אני שולטת בחיים שלי וכל הספונטניות שלי מתוכננת היטב ולא מתוכננת בכלל, וכמה רוח שיש בי. מבפנים, אם לא הייתי ממשיכה לברוח ממקום למקום, כנראה לא הייתי ממשיכה להיות.
אני מתחילה להבין, ולחשוש, שנועדתי ליצור לעצמי ריגושים גם במערכות יחסים.
מעניין מי היה זה שקילל אותי, "אמן תישארי לבד לנצח".
מעניין אם זה הגיע לי.
עריכה;
עכשיו הוא בא והתחבקנו ועשינו אהבה זמנית ואחר כך הרפיתי לו את השרירים, כי הבטחתי, וכי רציתי. וניסיתי לתת לו את כל האהבה שבעולם. באמת.
תגרמי לזה לקרות.
אמת.
זה היה טרום אביב, לפני כמעט 3 שנים. היינו בקראוילה, היה לי לחץ בחזה. היא אמרה לי דברים שברי עוד רק חשב עליהם, שאני עוד רק הבנתי שצריך להפנים. מאז הזמן עבר, החיים השתנו, האהבה מתה. אני מאכזבת אנשים, חברים. אני מאכזבת את מי שאכפת לו ממני, כי אי אפשר לאכזב את מי שלא מצפה. אני אומרת המון "אני", כנראה שלעולם לא אפסיק. למדתי להיות אינטרסנטית כדי לשרוד. למדתי לשרוד. הייתי רוצה להגיד שזו תוצאה של חוויות קשות, אבל ההדחקה מונעת בעדי. אני לא מצליחה לסמוך על אנשים. יותר טוב שהייתי חיה עם עצמי, לבד, כל חיי.
אין לי מילים להביע את הצער שאני מרגישה כלפי כל מי שפגעתי בו. אולי, אזהר ואומר, חרטה. אני לא מתחרטת על כלום, לעולם, אבל כשמישהו אחר נפגע מהמעשים שלי, כל מה שנשאר לי הוא להתחרט. להצטער שנתתי לכם להתקרב מספיק בשביל להיפגע. כל הזמן הזה הגנתי על עצמי מפני פגיעה נוספת, ולא שמתי לב איך אני פוגעת באחרים. ואכפת לי, במפתיע. אני לא מתחמקת מעונש. דניאל אמר שאין לי בשביל מה לחזור לארץ. הוא כנראה צודק. שרפתי לעצמי את כל הגשרים.
אני רוצה לבקש סליחה, האמת. הייתי מפרטת את השמות אבל קטונתי מלהצליח להכיל את כל הכאב הזה בפוסט אחד. אם קראתם את השורות האלו ותהיתם אם עליכם אני חושבת, תדעו שזה נכון. בכל רגע נתון. חשבונות נפש עם עצמי זה לא דבר של מה בכך, בשבילי. אין לי צורך ביום כיפור בשבילם, אני צמה במשך כל השנה. מונעת מעצמי הנאות ממשיות. אני מכירה אתכם כאנשים אכפתיים וטובים, אז בטח לא תרגישו שמחה לאיד. אבל אם הרגשתם בכל זאת טיפה של סיפוק מהסבל שלי, תדעו שהרווחתם את ההרגשה הזו בכבוד. אני לבד, מבחירה ומחוסר בחירה. אי אלו סיבות גרמו לי להטיל ספק בכל אדם שניסה להתקרב אלי ולהרחיק אותו, אפילו בכוח. אין לי למי לפנות, ונורא מכך- אני לא יודעת איך לפנות. אני לא הקורבן פה, חלילה. פשוט שהייתי רוצה לדעת מה התחיל את מעגל הקארמה המזופת הזה. מה עשיתי בראשית שגרם לי לפתח את האנטי הזה מקירבה, מאינטימיות. מה עשיתי שגרם לי להרחיק את כולכם, לא לתת לכם סיכוי, לא לתת לי סיכוי.
בשורה התחתונה, זה לא באמת משנה. התוצאה כבר כאן, ויכלתי לחזות אותה עוד קודם. אני לא מופתעת, תמיד ידעתי שיגיע היום שימאס לכם. ימאס באמת, הכוונה. ובצדק. אני אפילו לא מנסה להגן על עצמי, כי אני לא מאמינה בעצמי שמגיעה לי הזדמנות נוספת.
אני אמשיך לבד, עכשיו. אני לא רוצה לקחת איתי אף אחד לתוך הצינורות.
תשמרו על עצמכם.
ה. קולפילד.
אמת 2.
החורף בגרמניה, על אף העונג שהסב לי [גשם מתמיד וקור חודר, האדים מתערבבים בעשן הסיגריות], לא משתווה לסתו הישראלי. כנראה אני משוחדת, יש געגוע באוויר שבחו"ל אני נוטה להשאיר בצד. בארבעת החודשים האחרונים חייתי בשלוש יבשות שונות, בשלושה אזורי זמן שונים. מזג אויר אחר, מטרה אחרת, חוויות אחרות. היה לי הרבה יותר קל, מבחינת ההדחקה, ההתמסרות הזו לעבודה, בשתי היבשות הרחוקות. פה צריך להתמודד עם דברים. וזה בסדר, הגיע הזמן. עם הפרטים הטכניים, מגורים- עבודה- תוכניות לעתיד, אני מסתדרת. אלו הפרטים הקצת פחות גשמיים שמפילים אותי. ואולי מפילים זו מילה חזקה מדי, ועדיין קשה מעט בין כל האנשים. רק מי שטוב לי, יישאר קרוב, מבחינתי ומבחירתי. אני מחזיקה חזק ולא נותנת לעזוב. מתעקשת כמו שפעם התעקשתי על אחרים ובעתיד אתעקש על נוספים. ה"פרידה" הזו ממספר אנשים שהיוו חלק עיקרי מחיי לא מקשה עלי. לא מתוך חוסר געגועים או חוסר רגישות או חוסר של משהו. פשוט לא חסר. לא חסרים אלו שאכפת להם מספיק כדי להתאמץ איתי ביחד. לעבוד איתי על מערכת היחסים שלנו. ולא שאף פעם אין מקום לעוד, בייחוד אלו שכבר יש להם פינה חמה בלב שלי, פשוט שאנשים שמוותרים עלי, הם בעצם עושים לי טובה. לעולם לא אטור טינה לאדם שהיה טוב אלי. לעולם לא אזלזל בתקופות נפלאות. אבל כשאחד בוחר בלב שלם להרפות, גם אני מרפה.
עכשיו, לפחות, אני יודעת שמי שפה, בוחר להיות פה. יודע לקבל אותי בלי תנאים. יודע שלפעמים אני מתרחקת, יודע שלפעמים אני קשה. יודע שאני אוהבת בכל לבי, לא משנה באיזו מן התקופות אני נמצאת. לאלו שיודעים לקבל אותי על כל יתרונותיי ועל כל חסרונותיי, אני חווה יותר משאוכל לתאר. אתם חברים אמיתיים. אתם שומרים עלי ונותנים לי לשמור עליכם.
הבנתי שאני, בעצם, לא לבד.
תודה.
בשביעי באוקטובר אלפיים ושמונה, היום אשר חתם את הימים הנוראים, היה נורא מכול. לא פשוט להיות כל כך נורא, יש הרבה תחרות וזה, איך לומר, שוּק די אכזרי. אבל השביעי באוקטובר, אלפיים ושמונה, הוכיח לי [ולך, ולך] שתמיד יכול להיות יותר נורא.
אם לומר את האמת [ברור, תגידי], אני אז הבנתי ש, אין לעולם הזה סיכוי. הוא אבוד. [וגם אנחנו.]
***
ואם להיות אנוכית, כי איפה אם לא פה, אז לרגע לא אדבר על העולם שהולך לעזאזל, ואומר ש
היא הורגת אותי [שוב]. ואני לא יודעת איך לעצור.
היא אמרה ש"לא ברור לי, ואני לא רוצה לפגוע יותר" וגם ש"אני מרגישה פשוט שאני לא פנויה רגשית למשהו חדש, עם כמה שאני רוצה. וסתם זה לא יהיה כנראה". אז נכון שרק הריח שלה גרם לי להסתחרר, שלא לדבר על הטעם, אבל
נראה לי שזה דווקא בסדר גמור. [אולי היא בכלל סיימה לפגוע בי, שלא בשליטתה.] [זה תמיד קורה בסוף, אפילו לך.]
רק שתגמר התקופה הזמנית הזו. זאת אומרת, אני רגילה לתקופות זמניות, תלושות, אבל בדרך כלל אני יודעת מראש מתי הן עומדות להיגמר.
זה גורם לכזו חולשה, כשלא ברור מה הלאה.
ישבנו במסעדה מהפעם הקודמת. אני שתיתי בירה, הוא לאטה. אכלנו מוצרלה- פסטו, דיברנו על חיים. אחר כך הוא עישן בשרשרת, התגעגע לאהובה שלו. לא היינו היחידים שמדברים עברית, הוא שמע טראנסים בזמן שניסיתי להירדם.
כמה זמניוּת שמתוארת פה.
פרופורציות, אולי?
[חורף עוד מעט.]
רוֹתם, נצלי את המצב כדי לכתוב.
לא ארזתי עדיין. בכלל, עדיין לא הבנתי אם אני יוצאת מהבית, רשמית, או פשוט ממשיכה ברצף הריגושים רחוקי המיקום שלי. היום אמרתי לדר שאני חושבת המון, מהרהרת. היא שאלה על מה ועניתי, בכנות, על אנשים. לרגע צף בי ניצוץ של ענווה. כמה שניות והשפלתי מבט. הלוואי ולא היו לי הסיבות ככה, להרהר. היא הבטיחה שעוד נדבר לפני ראשון, נדבר באמת. אני חשבתי, השיחות שלי כאלו, לאחרונה. כבדות, נוקבות, קשות, מחזקות, מבהירות. לשבת היום על שיחת חולין ואנרגיה היה בדיוק מה שהייתי צריכה. הפשטוּת חסרה לי. לא פשוט לי, כרגע. אני מתמודדת עם נושאים שהייתי צריכה להתמודד איתם קודם. מתוך בחירה, מתוך הבשלה, מתוך קלוז'רים. זה נפלא בעיני שאדם ממשיך להתעצב ולהתבגר משך זמן. תהליך מתמשך עם הרבה תחנות בדרך. אחת הסיבות מדוע הבלוג הזה עוד קיים, וכן הסיבה לפשר הארכיון, שעוד פה. ותקופת הביניים הזו הניבה תחנה נוספת, בדרך שלי. אולי זו לא היתה כזו תקופת ביניים, אחרי הכול. אני גאה בעצמי עכשיו, יותר. אני מתמודדת, אני מנסה, אני עקשנית ובעיקר נשארת אמיתית [מנטרה?]. אם הרעל שבי מסרב לעזוב, אמצא דרך לחיות איתו. אפילו התחלתי לחשוב שוב על טיפול התנהגותי- קוגנטיבי. ואני משתדלת להקפיד לקחת את הכדורים. וזה לא היה לי, הרצון הזה לטפל בעצמי. אולי נואשתי, אולי הייתי עייפה מדי, אבל עכשיו, אני מוכנה לזה. בטח לא בעתיד הקרוב, יש לי התמקמות [זמנית?] להשקיע בה ובכלל, רוצה לראות איך השינוי ישפיע עלי, אבל זה יקרה. ועצם הידיעה, מספיקה לי כרגע. רציתי גם להוסיף, שזה היה משפט קשה, עניין החברים האמיתיים. ואולי אין לשפוט אדם במשבר, ואולי אני באמת התכוונתי לזה אז, מתוך החלמון שלי.אבל אתם נתתם לי עוד הזדמנות, ואני מתאמצת [ושניכם הערכתם אותי על המאמץ, מה שגורם לי לחייך ברגע זה ומחזק] ומאמינה בחברוּיות שלנו. ואת צריכה את הזמן שלך, וזה לא לפה [אבל אני אכתוב את המייל לפני שאעבור]. אני עוברת כאלו תקופות, עד כדי תהיה אם הן טובות או רעות [כי אני עדיין יותר אמוציונאלית], בזכות האנשים שסביבי. איזה נאום אוסקר, אבל באמת שמההייתיעושהבלי. הלבד שלי כל כך טוב לי, ואתם שיודעים את זה ואוהבים וסביבי, אתם טובים לי אפילו יותר. הלילה סובבתי את המפתח במנעול הדלת, אולי בפעם הלפני אחרונה שאעשה זאת כדיירת ולא כאורחת, וחשבתי ש, אני חיה בשביל ערבים כאלו. הכדור הלבן נכנס עם השחור, אבל זה בסדר. זה באמת בסדר. ואני אהיה בסדר. יש לי את התמריצים שלי כרגע להגיד את זה, ולכו תדעו אם אסכים עם זה מחר, אבל וואללה, אופטימיות. אופטימיות כי אני פועלת מטוב, והכוונות שלי טובות, ואני אעשה פה טוב,גם, מסביב. עדיין לא סיימתי לחייך מהעיניים. ועם כמה שאתה נכנע לחיים, אני עוד לא מסכימה לעשות את זה. אני אמשיך להילחם, על הכול, על הכול. אני נלחמת בשביל שנינו, הפעם. גם בשבילי. וזו פעולה כל כך ישנה עד שלקח לי זמן לזהות את ההרגשה. את כתבת כמה זה בטח זמני, ואי אפשר לדעת איתי. סוגשל תחזרי עם הזנב בין הרגליים. לפני כן הבטחתי שזה זמני [לעצמי], ואני לא אסע לשם ואסבול בניסיון להוכיח משהו, אבל ברגע שקראתי את זה ידעתי- זה אמיתי. זמני, לא זמני, אני הולכת על זה. עם כל הכוחות שאני מצליחה לגייס. הפשטוּת קוראת לי. וזה מחזיר אותי לתחילת המלים, מעניין אם אני יוצאת מהבית או רק עוברת, לקצת. ובעצם, לא מעניין. הלכתי לארוז, נראה מה הלאה כשיגיע אחר כך.
1#
הזמן בעין גדי אחר. בכל מקום בו השגרה אינטנסיבית, הזמן אחר. שם הדקות שונות, והשעות שונות והימים שונים. אני נוסעת לתחנות דלק ומזמינה אלי לדירה, מתכרבלת עם ג'היה וקוראת, המון. בחופש האחרון אפילו סידרתי את החדר שלי ועכשיו הוא כבר לא נראה כמו חדר של קיבוצניק. ובמקביל, החיים החברתיים שלי הופכים להיות יותר ויותר קיבוציים. בדירה שלי חלודה, מגב ומעקה שמרגיש כמו בנהלל. בחדר שלי מוסיקה, מזרונים וקופסאות של ווינסטון לייט. כיף לי להתעורר בבוקר, לפעמים, אפילו. המוסר שלי מנצח ומפסיד, השקט שלי קיים והולך.
2#
אני מסוגלת עכשיו לטפוח לעצמי על השכם ולברך על היציאה מהבית. היום הבנתי שלפני שנה, בכלל לא ידעתי שזה מה שיהיה. זה כמו לגלות שהמילניום היה לפני כמעט 9 שנים והבקסטריט בויז שרים כבר כמעט 16 שנה.
3#
כשגרים בגן הבוטני
גרים עם טקטיקנים ממולחים
וילדות קטנות
וטקטיקנים קטנים
כשגרים בגן בוטני
בבוקר יש הסברים
ומתי בפעם האחרונה
הסברת לעצמך ש
כשגרים בגן הבוטני
אין לך לאן לברוח
ואתה מרגיש אתה
ומרגיש אחר
ומרגיש אחרת
כשגרים בגן בוטני
אין את הנוחות של
יצירת הקשר ה
זמני, רגעי
הנקודה הזו בזמן ש
אתה מרשה לעצמך
להתגעגע
לא קיימת
אתה תמיד מוקף
או תמיד
אסור
4#
אני כל כך לא ראויה שזה כואב.
שיקרתי שאמרתי שהכול כל כך נפלא, כי חלק היה רקוב ביותר. אין בי רצון לקחת חלק במשחק האכזרי ההוא, ועזבתי מאחורה גם אנשים טובים. מישהו צריך לכתוב על זה שיר, "החרא צף במקום הכי נמוך בעולם". או "יפה מבחוץ, מכוער מבפנים". אבל אני, אפילו לקלישאות אין לי כוח. אני לא יודעת אם מה שמפחיד אותי זו העובדה שאשאר בודדה, או העובדה שאשאר עם המחלה. הרבה זמן לא הייתי בשפל שכזה, ו[הרבה זמן שלא אמרתי;] בחיי, אין תחתית. ואין גם מלים. איזה נורא זה להבין פתאום ש, אתה לא מצליח לנסח במלים את מה שקורה לך בפנים. זאת אומרת, אין מי שיבין באמת.
#
[תוספת על תקן טעם מוסיקלי בלבד; לצטט משינה, עכשיו, זו קלישאה.]
יש לי עכשיו את ההרגשה הזו שהיתה לי בל"ג-בעומר-של-גיל-17, כשגנבו לי את התיק [האהוב] עם תעודת הזהות והארנק וחולצה שאהבתי ו, כמובן, עם המצלמה שלי, ששבועות ספורים קודם לכן קנו לי החברים הטובים לרגל יום ההולדת. ההרגשה שהיתה לי באינספור הפעמים שנוכחתי לגלות כמה חסר ערך גוף האדם, או הגוף שלי, או פשוט אני. חוסר האונים. ההרגשה הזו, שוב, שאין לעולם הזה סיכוי. בחיי.
[גנבו לי את הרכב. אני לא מצליחה לקלל, אפילו.]
[ואם לא הייתי מבקשת חיבוק בגלל זה, הייתי מבקשת אותו בגלל אינספור סיבות נוספות.
טעה כשהגדיר מחדש את ה"סוציומטיות" שלי, ואמר "סנוביזם". אין לי סיבה לבטוח באנשים. אני, אפילו, שונאת אנשים.]
מה שאני רוצה ליום ההולדת;
[לא זה לא הרבה, מה שאני רוצה.]
כבר סוף מארס ואני כמו נוצה, תראו אותי יוצרת.
בסופו של דבר, אני כמו כולם. עובדת קשה ומחכה לשאכטה של סוף היום. חיפשתי את הפשטות בכל העולם, ושכחתי שלפעמים היא מחכה בבית.
כיף לי, פשוט להיות.
[עוד שניה אביב, ויש את הקסם הזה, שמש וגשם ולפי בחירתך. אין שום ברירה, אלא לפרוח.]
אז קנו לעצמכם מתנה לחג. מתנה, מתנה, מתנה לחג. גם אני אקבל מתנה לחג, בגבולות הסביר.
ולכן, מי אני שאזרוק אבנים על הים, כמו החמצה תמידית.
[דברים זולים עולים פחות.]
חבר חדש במשפחה :)
שלל שרב:
ריבועים ירוקים ופילים מאפריקה,
גורל או משתנה מתמשך.
אפשר לדעת לפי הצלצול, זה הכול בהגדרות.
אני בכלל אחת של מוסיקה. ואם מזייף תו ביצירה.
ילדים, את לא רגועה, מדי.
הכול סקיצות. הכול זיכרונות בעל כורחו.
כשתבוא לשכב איתי,
תבוא אחרי שתבין מה אני כותבת.
פרולוג
תודה שנתן, תודה שלקח.
__
דברים שלא אמרתי לה;
אני מצטערת שסיימתי את זה, אז. הייתי צריכה להישאר ולתת לנו לצמוח מזה, כזוג.
עוד, רציתי לומר ש, אני לא עצובה שבחרת בו [או לא בחרת בי, בעצם], אני עצובה כי מבחינתי זה אומר שלא נהיה לעולם.
וגם, אני עוד מחכה שתכנסי בדלת.
__
אפילוג
היום הראשון בשארית חיי, עכשיו.
שלושה ימים אחרי ליל הסדר של אז שזה יום לפני שנהייתי בת 19 שזה לפני 3 שנים, כתבתי לך "הייתי כותבת פה בשבילך כל כך הרבה מלים" ואין לך מושג [אין לך מושג] כמה באמת כתבתי. פה ובכל סקטצ'בוק שהיה לי מעולם ועל דפי משמרות ומה שהיה במושג. אני לא אגלה אם זה מעט או יותר, אבל את פעם הכרת אותי ובטח הבנת. למרות שצריך להיות ממש מפגר כדי לא להבין שאני מאוהבתבךכלכך. יכולתי לכתוב לך מלים פה ולא עשיתי את זה. לא חשוף, לפחות. לאלאלא מהבושה. רק כי אמרנו שנחכה קצת עד שנספר. לקח לנו חצישנה לפני שהיה ליל סדר ועוד חצישנה אחריו רק כדי להתחיל למלמל. ערכנו רשימות על גבי רשימות, ממש בחרנו בפינצטה את מי שנחלוק איתו את האהבההגדולהכלכךכלכךכלכךשלנו. רוב העולם הבין שהיינו ביחד רק אחרי שנפרדנו. איך לא הבנת שזה רקוב? מה כאן אמיתי אני לא יודעת ולא רוצה לדעת כי עכשיו זה שקר, אל תאמינו שזה אמיתי. אין לי שום ספק שלא חוויתי את מה שהייתי אמורה לחוות איתך. ראית איזה יופי איך אני לא מדברת בשמך. [כתבתי ביחיד, כי אני יחידה.] את יודעת, אם באמת הסתפקת בחוויה ההיא שלנו, אני נורא מרחמת עליך. את מסתפקת נורא במועט. אבל זה לא חדש. חשבתם, הנה עוד קוד שהיא [הכותבת] כותבת לנו, אז תופתעו אבל עייפתי ממסתורין. פירוש לעקיצה נקודתיים: בסך הכול את מתפשרת על גבר שמעולם לא הספיק לך ולעולם לא יספיק לך. ולא, זה ממש לא כי אני סקס יותר טוב [למרות שאני באמת סקס יותר טוב], הוא פשוט לא אני והוא ואת זה לא את ואני, זה לא אנחנו. וזה לא משנה בכלל, כי כבר אין אנחנו ולי גם אין צורך להסתיר אז אני מפסיקה לדבר עליך במרומז וכותבת דר. הקטע הוא שלדבר, גם אם לא במרומז, זה אףפעם לא מספיק. כי רק לדבר אני יכולה עם כולם [בא לי לצרוח עכשיו כי אני רק מדברת עם הגבר היחידי שאכפת לי ממנו באשמתךבגללך] [הוא כבר לא מאמין לי במילא אז תודה], רק איתך אני רוצה גם לעשות. ודי כבר, תפסיקי לחשוב על סקס, זה בכלל לא קשור ואת יודעת את זה טוב מאד. ואפילו לא אכפת לי אם אני אשמע אותך גונחת בעתיד או לא, כי אני ציידת ואני כל הזמן יוצאת לציד, אני צמחונית גרועה מאד, ואני צדה בחורות ונשים בשלות ונשים פחות בשלות, וכבר לא רק חברות-נפש-שמחזיקות-לי-את-הלב. וברשימת הדברים שאני אוהבת מתנוסס בגאווה [אחרי מוסיקה, לפני פרחים] המשפט "לגרום לנשים לגמור" לא בגלל שאני אוהבת להוכיח שאני עדיפה מזין [הרי המילה "תחליף" היא השנואה עלי בעולם] ולא כי אני אוהבת לאכול כּוּס [שזה ביטוי בוטה, אבל גם להיות בוטה אני אוהבת] אלא בגלל שזה הכי מספק שקיים ואפילו לא גמרתי בסקס הכמעט הכי טוב שהיה לי שהיה הכמעט הכי טוב שהיה לי כי גרמתי לשקטה שבבחורות לצעוקלצעוק את הריאות שלה. היא צעקה, אני המשכתי, היא צעקה שוב [ושובושובושוב] ואני לא הרמתי את הראש אפילו לראות אותה, אולי יפה, סמוקה, עצומת עיניים ומתנשפת, כי הספיק לי לשמוע ולהריח ולטעום ולדמיין את העיניים שלה, שלך כוס עמק את תמיד חייבת להפריע. ועזבי אותי מהאגו שלי, הוא לא נושא לדיון אפילו. כל הזמן הזה שכחתי לחשוב על האגו שלך, שהוא מפלצת גדלה מיום ליום ועכשיו הוא בגודל של איזה קצין תל אביבי גבוה שאפילו את לא מאוהבת בו. ואני יודעת כי את אמרת לי שאת מאוהבת בי ולא בו. ואם בעצם שיקרת, אז כמו אמרת ששיקרת לי כל השנים. ואני עדיין מאוהבת בך אז אני מעדיפה לא לחשוב שאת שקרנית. אז אני אשאר עם האמת הזו ואת תישארי עם השקרים שאת מספרת לעצמך, על כמה שזה נאור לתת הזדמנות נוספת ולנסות להציל את מערכת היחסים שלכם כי הוא בן או כי אני בת או כי כל סיבה שתמצאי והגיונית לך ואז עוד מלא מלא מלא זמן [כמו הזמן שעבר מאז שאני עשיתי לך את זה בערך] את תיזכרי שזה בעצם נאור מאדמאד להציל את מערכת היחסים איתיאיתיאיתי. איתי. וכבר לא יהיה לך מה להציל כי את חושבת שאת עושה לי מה שעשיתי לך ושכחת שזה בערך ובערך זו מילה שמשנה מלא [את מבינה למה אני אוהבת מלים?] ולמה בערך, כי כשהיה פעם לא גיליתי לך בסוד שאני מאוהבת בך מאד עדיין כי עוד האמנתי במסתורין אז וגם כי חשבתי שיעשה לך טוב לחשוב שאני סתם כלבה ולמה בכלל הגנתי עליך מעצמי ונפרדתי ממך ונתתי לך לשנוא אותי כשאהבת אותי אם עכשיו כשהפוך את לא מרחמת עלי ומקשטת אותי בצדפים ואומרת שמאוהבת וסיידר חם וכל השטויות שאני אכתוב פה ויעשו את הכול הרבה יותר רומנטי, אבל בעצם שוות לתחת כי את לא פה.
אני [רוֹתם] רוצה לכתוב לך [דר] כמה מלים, כי הן נאמנות לי בלי שאני שואלת אותן בכלל ואת לא רצית גם כשביקשתי יפה. אז כתבתי בשבילך, בדיעבד נראה לי שבכלל בשבילי. ובכלל הכי נראה לי שזה לא משנה בשביל מי כתבתי כי במילא אני כותבת עליך כבר שנים. והנה אני שוב כותבת עליך ותקראי את זה והאגו שלך יתנפח יותר או שתרגישי חמלה או שמי בכלל ביקש ממך [תכעסי עלי, היה קל יותר כשחשבת שאני כלבה] ותלכי לישון איתו אחרי שגמרת בשקט, ורק תגידי לעצמך "הרוֹתם הזו, שוב, שוב היא כתבה עלי. היא כל כך מאוהבת בי, איזו רשת ביטחון נפלאה, בעתיד אגמור בצעקה". ואין לי מושג מתי ייפול לך האסימון שאני בכלל לא דומה לרשת ביטחון, איך אני יכולה להידמות לה אם אני בת אדם. ופה נכנסות מלאן מלים שמתארות את האסימון פוגע ברצפה, תיאור של צליל, תיאור של אוירה, והנה, הנה זה קורה. את מתרגשת? אני פחות. אף אחד לא מייחל להגיע לנקודה הזו, שמבינים שצריך להתגבר.
***
אולי תופתעו לקרוא שזה אחד הקטעים הפחות בוטים שכתבתי בתקופה האחרונה, כנראה.
שנה וחצי לא ראיתי אותך. שנה וחצי, שתי שיחות טלפון, וכמה מסרונים. לא יודעת מה קורה בחייך, לא רוצה שתהיי חלק מחיי. [ויתרתי על אנשים קטנים ממזמן, ואת תמיד היית הקטנה שבקטנים.] אבל כמובן, נפגשנו, באותו המקום. אחרת לא היינו נפגשות עוד לעולם. זה היה בלתי נמנע, רק שתמיד ריחף מעלינו אילוץ מסוים, תמיד היינו חייבות להיות. הפעם פשוט היינו. את תפסת את הפוני שלך בסיכה ונעלת סנדלים כסופים. אני חשבתי ש, באמת, לא השתנית. אותו קול שהקשבתי לו בכל יום, אותו צחוק מתגלגל, מזויף ומפצה, אותה דמות שהקטינה אותי במודע ובטח אותה הצביעות.
כבר אז,יכולתי להקיש בראשי על האותיות המתאימות, למלמל מלים בקצב. הניגון שנלווה לכל שיר שאני קוראת ונחרט, הדהד עד אשר מצאתי;
א
שלום לך, את מוכרת לי מאד,
חייתי איתך לפני שנתיים בערך
ראיתי אותך כל יום כמעט
עד שמראה פניך כמעט נמחק,
כשחיים לעתים קרובות כל כך
מראה פנים נשחת אלא כש
פנים חגיגיות במיוחד ולך
אין פנים כאלה יחידות.
לא השתנית. גם הריח לא.
ונפגשנו באותו מקום רגיל.
בהתחלה לא שמתי לב שזו את,
זאת אומרת לא שמתי לב
שמשהו השתנה בכלל, כלומר
כאילו שמאז ועד היום היינו
תמיד ביחד, עד שפתאום משהו
העמיד אותי על טעותי, אולי זה
שקראתי לך בשמך וזה בא
לי כמו חדש, כמו לבד.
כמו אותו לבד בדיוק.
ב
תמיד היית בי
לפעמים בחוץ לפעמים בפנים
פתאום הגחת מתוכי
אבל מה, את לא מדהימה.
את כל כך ידועה
שלוקח זמן לראות
[שני הבתים הראשונים מתוך בדיוק נמרץ/ יונה וולך.]
לפני שהיא הלכה, היא צבטה אותי ביד, מאחורה. הסתובבתי אליה וחיכיתי, אולי, לשמוע משהו אמיתי. היא אמרה "תשמרי על קשר". אני שתקתי.
*
לשרון.
No Kiddo, at this moment, this is me
at my most masochistic.
מרגיש כמו תאונת רכבת.
נורא מששערתי.
[וככה הם הרגו שם שוב את הדרקון הלא נכון.]
Holy cow.
I'm sittin' on the dock of the bay לדודו טופז נגמר הזמן, ואני טסתי להודו. במקום להתחיל את השבוע בשלוות-עולמים-פרדס-חנה-כרכור, התחלתי אותו במיין בזאר, דלהי. בסופו כבר הייתי בדראמסאלה, חבושה בכובע תות ממנאלי. הבטחתי להכין חלות בבית חב"ד, ומצאתי את עצמי מוותרת על ראש השנה [היו התראות בקאסול]. את הימים הנוראיים ציין בשבילי קלקול קיבה, סביבי הרים מושלגים ואויר צלול עד כאב. כוסיתי נמשים והרגנו את רבו כל כך הרבה פעמים, שהוא בטח בגהנום עם המלכה. בצאת יום כיפור חצינו את הגשר, to the other side, שרקתי בזמן שדמיינתי יתד ראשונה בסוכה. ב30 בספטמבר הגנגס קיבל אותי אליו, שם ישבתי גם בכיתי [למרות שכולם אומרים שאני בחורה מאד אדישה]. נדמה לי שאשאר ברישיקש עד חול המועד, אולי. אתם מוזמנים לשבת איתי בסוכה.
"כמוכה ברק אתה. לפתע נפגש אתה פנים-אל-פנים עם חצייך השני, שגדל ובשל אפל ונפלא אי-שם. למענה המנגינות שהסעירו אותך, קשוב וכבד בלילות הבהירים."
[א. ב. יהושע.]
"אנשי העולם, הירגעו," אמר הקול.
היתה זו הפעם הראשונה שבה השמיעה הציפור את קולה מאז שעזבו את סיאטל. שלושים דקות לאחר מכן, בחדר מלון יקר מדי, אך ממוזג למרבה החסד, דיברה הציפור שוב- אותו משפט, כמובן- ואף כי יש שימצאו את הדבר מטופש, המילים רוממו את רוחו של סוויטרס.
הטיסה מעל האנדים, האוויר הרעיל של פוקלפה, החום צולה המוח והלחות מציפת הנקבוביות חברו יחדיו כדי להעניק לו מיגרנה, וכאב הראש חבר לאכזבה בשל אי זמינותן של מוניות אוויר כדי להנחית עליו דיכאון. למרבה המזל, כשסיילור קירקר את שורת המחץ המוכרת שלו, נזכר סוויטרס מייד בדבר-מה שאמרה מאסטרה כמעט עשרים שנה קודם לכן. "שורשיו של כל דיכאון נעוצים ברחמים עצמיים, ושורשיהם של הרחמים העצמיים נעוצים באנשים שלוקחים את עצמם ברצינות רבה מדי."
סוויטרס התנגד לקביעה הזו באותו זמן. אפילו בגיל שבע-עשרה הוא היה מודע לכך שדיכאון יכול לנבוע מסיבות כימיות.
"מילת המפתח כאן היא שורשים," ענתה מאסטרה. "שורשי הדיכאון. אצל רוב האנשים, מודעות עצמית ורחמים עצמיים צצים במקביל בתחילת גיל ההתבגרות. בערך באותו זמן אנחנו מתחילים לראות את העולם כמשהו שאינו רק גן שעשועים מבדר. אנחנו מתחילים לחוות על בשרנו כמה מאיים הוא יכול להיות, כמה אכזרי ולא צודק. ממש ברגע שבו אנו חווים לראשונה הן את היכולת להתבונן פנימה והן את המודעות החברתית, אנחנו מקבלים חדשות רעות: העולם, בגדול, לא שם עלינו קצוץ. אפילו עגבניה זקנה כמוני עדיין זוכרת כמה ההבנה הזאת היתה כואבת, מפחידה ומפכחת. ולכן קיימת בנו נטייה לשקוע בזעם וברחמים עצמיים, ואלה, אם יניחו להם, יעלו מוגלה ויהפכו להתקפי דיכאון."
"כן, אבל מאסטרה-"
"אל תפריע לי. עכשיו, אם אין מישהו חזק וחכם יותר- ידיד, הורה, סופר, במאי סרטים, מורה, מוזיקאי- שיכול להוציא אותנו מזה, יכול להרים אותנו ולהראות לנו כמה זה קטנוני ויומרני וחסר כל תועלת לקחת את עצמנו ברצינות שכזו, הדיכאון יכול להפוך להרגל, וההרגל בתורו ישאיר חתימה נוירולוגית. אתה איתי? הכימיה במוח שלנו עוברת התניה הדרגתית ולומדת להגיב לגירויים שליליים בדרך ייחודית וניתנת לחיזוי. משהו ישתבש, והוא יפעיל את הבלנדר שלו באופן אוטומטי ויערבב לנו את הקוקטייל השחור הזה, דקירי יום הדין המוכר והטוב, ולפני שנספיק להבין מה קורה, אנחנו ספוגים עד לזימים, מבפנים החוצה. ואחרי שהדיכאון משתלב במוח באופן אלקטרו-כימי, קשה מאד לגבור עליו באמצעים פילוסופיים או פסיכולוגיים. בשלב הזה הוא כבר משחק לפי חוקים פיזיקליים, וזה משחק לגמרי שונה. ובגלל זה, סוויטרס יקירי, בכל פעם שהפגנת סימנים של רחמיים עצמיים, אני השמעתי את תקליטי הבלוז שלי ממש בקול רם או קראתי באוזניך 'מפי הסוס'. ובגלל זה, כשהפגנת ולו נטייה קלושה ביותר לחשיבות עצמית, אני הזכרתי לך שאתה ואני- אתה ואני: סלח לי- יכולים להיות חשובים ממש כמו הנשיא או האפיפיור או השחקן הכי מוכר בהוליווד, אבל איש מאיתנו אינו הרבה יותר מחצ'קון על התחת של הבריאה, אז עדיף שלא ניסחף מרוב חשיבות עצמית. רפואה מונעת, נערי. זו רפואה מונעת."
"אבל מה עם הערכה עצמית?"
"הה! הערכה עצמית זה לרכרוכיים. תשלים עם זה שאתה חצ'קון ונסה להתייחס לכך בחוש הומור לבבי. זו הדרך לזכות בחסד- ואולי אפילו בתהילה."
בו-בזמן שהבטיחה לו שהוא בסך הכול חצ'קון קוסמי, סבתו גם דירבנה אותו שלא ישלים לעולם עם המגבלות שהחברה תנסה להטיל עליו. סתירה? לא בהכרח. נדמה היה שהיא מאמינה שרוחו של אינדיבידואל אחד ויחיד יכולה להתעלות, להעפיל ולגבור באורה על כל כדור הדיסקו של ההיסטוריה, אבל אם תגדיל את הניצוץ הטהור הזה בעזרת עדשת האגו הנפוחה, אתה מסתכן בשריפת חור בנשמתך. או משהו דומה לזה, בקווים כללים.
***
מתוך 'נכים פראיים ששבו הביתה מארצות החום'/ טום רובינס.
[מקודם היה "ילָדיסקו" בגלגל"צ.
לפעמים אני אוהבת להיות בארץ.]
אני כופה על עצמי שקט מתבקש. משחקת באש, נכוות, ממשיכה. לפעמים נדמה לי שאני מסוגלת להביע רק אסוציאטיבית. לכתוב על אחרים אני יודעת, על עצמי עוד מתרגלת. מדגדגים לי רגשות במאחורה של האוזן, בבין של הצלעות. אני שואפת ונושפת. אני טועה ולומדת. חושבת בשורה התחתונה, חיה במה שמוביל לחשוב עליה. להרפות, לאבד, לחבק חזק ולדעת ש
שמה?
כבר לא זאב בודד.
היא באה לביקור מולדת, לבושה בג'ינס קצרים עם גרביון. אני חזרתי בחטף מהצפון, כמעט ולא מצאתי תחתונים נקיים. שתינו בירה ועישנו בשרשרת וניהלנו שיחה על מונוגמיה.
זה בדיוק מה שהיינו צריכות.
אני ילדה טובה, יחסית אלי.
נורא משתדלת.
ועדיין, הפרעה לא שגרתית.
יש בי הרבה געגועים
ולא מספיק סבלנות.
מצחיק, איך שיגרה נוצרת.
עריכה;
אני חושבת מחשבות כמוסות
שלא אחלוק לעולם.
עברה יותר מחצי שנה מאז שחזרתי מהודו. הרצון שלי לחזור אל הארץ הפראית והתרבותית והמקבלת הזו, רק גדל בכל יום. דור אמרה שזה כמו שיוצאים מהים, ועדיין מרגישים את המים בגוף שעות אחרי, ושזה עובר אחרי כמה זמן. אני עניתי לה שאני לא מעוניינת להפסיק להרגיש ככה, להפסיק להתגעגע. אני כנראה ממש אוהבת געגועים. תמיד היתה להם השפעה רגשית עלי, חודרת. גם בתקופות שלא הצלחתי ממש להרגיש וגם בתקופות שלא הודיתי ברגשות שלי. התגעגעתי, תמיד. לחלק מהאנשים, מקומות וזיכרונות, אני עדיין מתגעגעת. לפני כמה שבועות נסעתי לרונן. אנחנו נפגשים עכשיו, לפעמים, ומדברים בטלפון וצוחקים המון. ישבתי שם בדירה שלו, איך ששנינו גדולים פתאום, והקשבתי למלים ששנים לא העזתי לעלות בדעתי, אפילו. אין לי איך לתאר את מה שהרגשתי, את התחושה הזו, חוץ מאולי השוואה מגושמת לספר שהוציאו אותו מהמדף לפני חמש שנים, וגם הספר וגם המדף צברו אבק, והיה שם חור בין הספרים, ששום ספר אחר לא היה יכול להשלים. ועכשיו החזירו אותו אל המדף, והוא קצת לא יודע איך להתנהג, מרוב שהתחושה הזו גם חדשה לו וגם מוכרת, בו זמנית. וזה קצת דומה למה שאני מרגישה בקשר להודו, ולכל הקונסטרוקציה שלה. משהו מרגיש לא שלם כשאני לא שם. מפוספס. כמעט מגשים, אבל לא מתקרב אפילו לגעת. אין לי ספק שהפעם הבאה תהיה אחרת, לטובה ולרעה. שזה לא יהיה אותו אופי של טיול, אותן מטרות. דווקא מרגש אותי. עכשיו כל מה שחסר לי הוא לקחת קצת מההתרגשות הזו, שאני שומרת חזק חזק בתוך הלב שלי, והריאות, לעוד לערך חמש שנים, ולהשתמש בה. מה קרה, קצת לשמוח. בעוד חודש נגמרת השכירות בראש פנה והחיפושים אחר הדירה הבאה בשיאם. אני מפחדת, לחוצה ולא מספיק אופטימית. אני רוצה להיות בחורף, כבר.
עריכה [15 באוגוסט]: יש דירה :).
אני נפש חופשייה והזמן עומד מלכת.
כל הנוסטלגיה מכה בי ואני מכה בגלים והם מכים בי בחזרה.
לפעמים נדמה שאין מנצח. אפילו הפסקתי לרדוף אחרי
לשתוק בדרום, להתמודד בצפון. לפעמים אין לי לאן לברוח.
כל הזמן אני משתמשת במלים של תפיסה ובריחה ומרדף. גם בחלומות שלי אני רודפת אחרי העבר. מתי אני אגיע. לאן אני אגיע.
תמיד תזכרי, לשאול את השאלות,
אחרת איך יהיו לך תשובות.
אני שואלת.
_____________________
מסתכלת בזכוכית מגדלת על התמונה המשתנה אבל ככל שאת שואלת את תמיד לא מבינה אנשים רוצים לדעת על מה את חושבת ואת לא עונה
/עלמה זֹהר
על הכריות מעין גדי מונחת מפה של מינכן. הן תמיד יהיו הכריות מעין גדי, אני בכלל לא רוצה לבקר במינכן. מעדיפה את הנוף מהמרפסת שלי. העצב שלי מאניש אותי ומעניש אותי. היום אני סולדת ממנו, אני מבינה שאני בחורה טובה. אני מתקנת. הנחמה שלי, בסוף של יום, ישנה לצידי בדירה חמה וחיפאית.
מה שאני מרגישה;
את חיפה אני אוהבת. אוהבת לנסוע באוטובוסים ולגור בתוך חורשה. אוהבת את היותי מוקפת באנשים טובים ונגישה יותר מבראש פנה. לפעמים קצת קר וזה נעים לי, אתמול היינו בהופעה של עלמה זֹהר [ההופעה שפותחת את סיבוב ההופעות החדש שלה] וכמה צמרמורות שהיו לי. היא גם חייכה אלי והתרגשה כשביקשתי את "ציפור משונה". לפני כמה לילות השמים היו אדומים, כימיקלים, ומקודם ירדתי אל הים והכרתי את כל הרחובות בדרך אליו. בשבוע שעבר גם היינו בהופעה מחתרתית אחרת, של ידידים, והמרפסת שלי לא מפסיקה לאכזב אותי. [ככל שאני מדברת על המרפסת הזו, אני חושבת יותר על גל.] אני גם עונה לטלפונים ואפילו יוזמת. מארחת לתה נענע ומתארחת. כל כך טוב לי פה, שאפילו לא שמתי לב שלא הייתי אצל ההורים מאז שעברנו לכאן.
אבל,
אני מתבאסת מהר. אני מדוכאת, עצובה, מצוברחת. העבודה הזו השביזה אותי ברמות שרק עבודות מהסוג הזה מסוגלות להגיע אליהן. התפטרתי ואפילו שבועיים לא עבדתי שם. סבלתי מכל רגע, ואני מחפשת עבודה חדשה. אני כל הזמן עצבנית. וכואב לי הראש, והמזרון מעניק לי כאבי גב בכל פעם שאני מתעוררת, ועד תחנת האוטובוס עוד מרגישים אותם. השיניים שלי כואבות. הצוואר שלי תפוס. וכל זה לפני שהתחלתי בכלל לדבר על השחלה שלי, או על הניתוח המתקרב.
אבל בעיקר, אני עצבנית. כל הזמן יש לי התחושה הזו ש, אני צריכה מרחב.
המון פעמים אני מוצאת את עצמי רוצה לעשן. מתגעגעת לזה. ניתקתי בשנים האחרונות קשרים שלא היו בריאים לי, ובכך גם הרחקתי ממני את כל הכיוונים האופציונאליים שהיו לי. זו היתה החלטה נכונה, אבל זה חבל לי. אני אוהבת לעשן.
כל כך קינאתי בהן שטסו שוב. רווח לי קצת שהן חזרו לארץ. אני מטפסת על קירות וסופרת את הדקות עד לרגע שבו אחזור להודו. שחף אמרה שיעבור לי. אני שונאת שאומרים שיעבור לי. אתם לא מכירים אותי, ואתם לא מבינים למה אני רוצה לחזור לשם. היא גם אמרה שזו גחמה, הרצון שלי ללמוד את התואר הספציפי הזה. אני גיחכתי לעצמי בלב, אנשים קטנים לעולם לא יבינו.
כל האנשים מסביבי מתחילים ללמוד. תואר ראשון, שני, שנה א' ב' ג'. ההחלטה לדחות את הלימודים בעוד שנה היא שלי ורק שלי. וכן, הרווחתי ממנה המון, אחרת לא הייתי לומדת את התואר שאני מתכוונת ללמוד, אבל אני לא יכולה שלא להרגיש צביטה בכל פעם שמישהו מדבר על הלימודים שלו. לא תסכול כמו כמיהה.
אני מנסה להיות סבלנית, גם כלפי מי שפוגע בי ובזוגתי עקב מחלת אהבה. אפילו ניסיתי להיות ידידה טובה. אני חושבת שהייתי. עד שהבנתי שאני לא מקבלת ידידה בחזרה. עד שהבנתי שלא שאלת אפילו פעם אחת איך אני מרגישה, איך אני מסתדרת בחיפה, מה עשיתי היום? עשרה ימים לא דיברת איתי, למעט הלילה ההוא שהיית עצובה ואני התייצבתי לעודד אותך, כרגיל. [ובגלל זה שלחתי את ההודעה הזו.]
אבא שלי מתחיל לשכוח דברים. תמיד הוא היה קצת שכחן, אבל בתקופה האחרונה זה מחמיר. גדלתי בתחושה שאבא שלי חולה ושכל שנה שיש לי איתו היא חסד. הגעתי לבגרות ויצאתי מהבית ואבא שלי עדיין חי, טפו טפו טפו, ומתפקד. וצוחק ואוהב. העובדה שהזיכרון שלו מתעופף מהחלון גורמת לי לעצב הנורא מכל. הצריבה הזו בגרון שגורמת לך לרצות למות, רק לא להיות עדה לזה. להידרדרות הזו שלו ולאמא שלי שתצטרך לעבור שוב את מה שעברה עם אמה. אמא שלי תמיד טיפלה באבא. תמיד היתה שם לצידו, נסעה באוטובוסים לבית החולים וחזרה באמצע הלילה רק כדי להכין לנו ארוחת צהריים ללמחרת. אמא שלי אישה חזקה ואהובה. ואני- ילדה של אבא, אני לא מספיק חזקה כדי לצפות בו מדרדר ככה. אני לא מסוגלת.
אני מאד מנסה להיצמד לדרך הטובה. להיות סלחנית וסבלנית. להיות אכפתית וקשובה. לחייך, לחבק, לנשק. אבל אני לא מוצאת את הכוחות הנפשיים לעשות את זה. חיפשתי עמוק, חפרתי, מצצתי מעצמי את טיפת הכוח האחרונה. אין לי את הדחף הראשוני המבוקש, לנסות חזק יותר, לחפש עמוק יותר. אין לי כוח.
זה מה שאני מרגישה.
חושבת שהתחלתי
לעבוד
כדי לא לכתוב שירה
_________________
[ג'ירפות/ שירה.]
בכל יום
[בכל יום]
מריחים את הבישולים
שלי
בחדר המדרגות
אני חושבת על
ונוס
ומרגישה
סוטת מיץ.
[אחרים קוראים לזה
מרקורי בנסיגה
אני קוראת לזה
חיים.]
כבר הרבה זמן ש
אני רוצה
לכתוב
על העשירי בנובמבר, ועל
ניגובי שפתיים
אפטר שוק ו
להאמין בלנסות
[בשם פעימות הלב]
אני מרגישה
זן במעטפות
אני
יותר ממשפט אחד
עדיין לא נכתבו המלים
לתאר את זה
או ש
לא מצאתי
או ש
לא רציתי
מספיק
חזק
לא חשבתי שאהפוך את הבלוג הזה לפרטי, בשום שלב. אבל החיים מוכיחים לי שאי אפשר לצפות אותם מראש.
זה הרבה יותר קשה לעלות דברים על הכתב, מאשר לחשוב אותם. רהוטים- רהוטים בראשי, מגמגמים בדרך החוצה.
אני יודעת שאני סוחבת את זה מסיבות ריאליות בלבד. בעוד כמה חודשים העיתוי יהיה יותר טוב. אני גם יודעת, שאני צריכה לסיים את זה כבר עכשיו. אין טעם למשוך את זה ולשקר אני לא אוהבת. אבל מה, אין לי את האומץ. אני לא יודעת איך להוציא מהחיים שלי מישהי שהיתה חלק מהותי מהם, במשך שמונה שנים. אני לא יודעת איך להגיד לה, שאני לא מאוהבת בה יותר. שאני לא רואה אותנו מזדקנות ביחד, או בכלל, חוזרות לגור ביחד אחרי חו"ל.
מאד האמנתי בקשר הזה. כשעברנו לראש פנה, היתה לי אמונה שלמה. גם בהודו הרגשתי שזה מה שאני צריכה להגשים בארץ, לכשאחזור. ראש פנה לא היתה תקופה קלה, לשתינו, והרהרתי המון, אבל עברנו אותה ביחד. המעבר לחיפה היה בריא ומרגש. לא פקפקתי בנו, עדיין. והנה, פחות משלושה חודשים אחרי, אני כבר יודעת ובטוחה בפרידה המתקרבת. החיים יכולים להפתיע אותנו. לבוא לנו מאחורי הגב וללחוש, בדיוק כשלא הסתכלנו מעבר לכתף, בדיוק כשהפסקנו להיות חרדים.
אני לא אוהבת ששואלים "למה?" . כנראה שיש סיבה, זה למה. אולי זה הפער שממשיך לגדול כל הזמן, ואולי זו פשוט העובדה ש, אני לא מאוהבת יותר. ועל למה זה, אני לא יודעת לענות. אין שום ספק שהיא חשובה לי, ושאני אוהבת ומכבדת אותה ברמות עצומות. אני לא חושבת שיהיה עוד בן אדם בעולם שיהיה ככה, חלק ממני. אבל כשלא מאוהבים, לא מאוהבים.
אני שונאת להיכנס למיטה בלילה, ולראות אותה לידי. אני שונאת להתעורר בבוקר כדי לגלות שהיא שם. אני שונאת שהיא מנשקת אותי, אני מנגבת את השפתיים. אני מתענגת על הזמן שלי לבד בדירה וחולמת על העתיד.
בעוד כמה חודשים, יהיה טוב יותר, אחזור לחיים. הכוונה, אני יודעת שיהיה קשה. גם לה וגם לי. איך עוברים הלאה מכזו מערכת יחסים? מעולם לא הייתי בסיטואציה כזו. אבל אני מניחה ש, עוברים.
אין לי שום ברירה אחרת.
בלילה שאחרי היא העלתה את הנושא. אמרה שהתרחקנו ושמשהו עובר עלי. שצריך לנסות שוב. לא יכולתי לשקר יותר ואמרתי לה שזה נגמר. שמבחינתי אי אפשר לנסות שוב, וגם אם ננסה, זה לא יניב שום דבר.
אפשר להגיד שנפרדנו.
במשך הלילה היא בכתה, וגם למחרת. דיברנו הרבה. חלקנו הרבה. נפתחנו. אחרי היומיים הקשים האלו, שאף אחת מאיתנו לא הצליחה להכיל את ההרגשה של פרידה בהם, אמרתי לה שאני מרגישה יותר קרובה אליה עכשיו מאשר בחודשים האחרונים. היא הסכימה איתי. נתתי לה את הזמן להחליט מה נעשה בקשר לדירה, מתי נספר לאחרים. שתינו לא היינו מסוגלות לספר לאדם אחר, כי אז זה יהפוך למציאות. הכול היה מאד עמום ומטושטש. בימים האלו ניצבה מולי בחורה בוגרת ואנושית, שיש בה את החסד והאהבה שידעתי שיש בה בעבר. בימים האלו גם הבנתי שאני קשה. יותר ממה שתיארתי לעצמי. שהאדישות משתלטת עלי והרגשות עצורים. שאני לא מסוגלת לשים את הלב שלי בידיים שלה בפרט, ושל אחר בכלל.
שעות של שיחות וניסיון להשלים עם המצב הובילו לתחושה לא ברורה אצלי. רגשות שהיו קבורים עמוק ולא יכולתי למצוא אותם, החלו לצאת החוצה. לבעבע. התחבקנו. התחבקנו באמת. אתמול אמרתי לה שאני יודעת שזה לא פייר, ככה לשחק בה, ולהגיד לה "לא" ולהגיד לה "כן", אבל שהימים האלו גרמו לי להבין שאולי יש עדיין את האפשרות של לעבוד על זה. לשנות דברים, לנסות שוב.
כרגע שום דבר לא ברור, לאף אחת מאיתנו, חוץ מהעובדה שאנחנו חסרות תחליף זו בעולמה של זו. אין לנו קיום בלי השניה. אנחנו לוקחות את הדברים לאט, בידיעה ששתינו נטוס בעוד כמה חודשים ולא נוכל לדעת לאן הזמן יוביל אותנו.
מקודם, לפני שהיא הלכה לעבודה, היא נישקה אותי. ואני לא נרתעתי, ואפילו רציתי להרגיש אותה, ככה.
לאט- לאט.
החניתי את הרכב עקום ונכנסתי למיטה. הייתי עצובה כמו שהרבה זמן לא הייתי. הרגשתי כל כך רע, שנאתי את עצמי. חסרת אונים ותועלת. ייחלתי לשחרור מתבקש מדמעות, ואפילו בהן לא זכיתי. ההרגשה הזו התחילה עוד קודם. ליוותה אותי במשך כל אותו היום, ואפילו בשבוע האחרון. אני מניחה שזו תוצאה של שבוע ללא מעש בבית הוריי, הכלל כאבים חזקים משציפיתי והמון שעות לבדיוּת. אני כל הזמן עצובה. וכועסת על עצמי. אני פשוט לא יכולה להיות הבחורה הזו, זו שנמצאת במערכת יחסים אבל לא מאוהבת. זו שתשבור לה את הלב. כל הניסיונות שלי להיות אדם מעשיר ומיטיב עם השאר, עולים בתוהו. אני מרגישה שכמה שלא אנסה, תמיד אהיה "הבחור הרע". עברתי כברת דרך כל כך ארוכה והצלחתי להחזיר מן המתים חברויות אמיתיות, בריאות וחשובות, ולמדתי לא להתפשר על עצמי, או עליכם. ועדיין, אני נמצאת בסיטואציה כל כך שונה מהפילוסופיה שאני משתדלת לחיות לפיה. אם לצאת לרגע מהבועה המלודרמטית הזו, אני יודעת שאני לא אדם רע. אני מבינה שדברים קורים, העולם משתנה, אנחנו גדלים ואיתנו גם הצרות שלנו. הכול מורכב משטחים אפורים ואני לרגע לא פגעתי באדם במכוון, זלזלתי בו או רציתי להרע לו. העניין הוא, שאני לא יודעת איך להמשיך לחייך ולדרוש בטוב כשאני נמצאת באפור הגדול הזה. אני בהמתנה. ממתינה לתקופה אחרת, שבה לא אהיה מחויבת, ויהיה לי קשה [כי ברגע שזה לא שלי, אני חייבת להשיג את זה, והפעם אצטרך להתאפק ולהבין שכיבושים נועדו למישהו אחר, בסיטואציה אחרת], ואתחיל לבנות את עצמי מהבסיס, לבד, אהיה הדף החלק שאני שואפת להיות. אני בהמתנה מיצירת חיי אהבה חדשים ובריאים, או אפילו מלהרגיש בי משהו אחר חוץ מעצב. אני בהמתנה מלהיות רוֹתם, בפני עצמי, אני עדיין חלק מזוג ומקוטלגת כחלק משתיים. אני בהמתנה מלחיות אמת, כמו שאני צריכה ורוצה. זה כל כך לא אני, לחיות ככה. בפשרה מתמשכת ופוגעת שבה הסוף ידוע מראש. כרוניקה של מערכת יחסים מתפוררת. אני שונאת כל רגע מזה. במיוחד את הרגעים האלו, שאת לבד. לבד עם הכעס שלך, עם העצב שלך, עם הפחד שלך. ובאמת, הכאבים הפיסיים שחוויתי בשבוע האחרון חצו גבולות. שמעתי את הגוף שלי צועק. וזה לא משתווה, אפילו לא לרגע, לכאב שדוגר לי בפנים.
אפשר להגיד שאני בוגדת בה. בשבועות האחרונים, כשכבר היה לי ברור שאסיים את מערכת היחסים הזו, לא הרגשתי רע מדי, אפילו. התנשקנו חזק והוא אמר לי ששכח כמה נפלא אני מנשקת. ואני נתתי לו לעטוף אותי והתעטפתי באהבה שלי אליו ושלו אלי, ושלנו. עכשיו, אחרי שנפרדנו וחזרנו, אחרי שהחלטנו לתת לנו עוד ניסיון, אני מרגישה שזו הרבה יותר בגידה. לא שזה גורם לי לא לפעום כשאני חושבת עליו. עדיין הלכתי לראות אותו, מחלימה מניתוח וכאובה, והתמזמזנו מול השאר כמו תיכוניסטים עם עיניים זקנות. היום הוא חזר מאמסטרדם ולא ידעתי אם לשלוח לו הודעה או מה. כשקיבלתי ממנו הודעה, כל כך התרגשתי. הוא חייב לראות אותי. אני שמחה. אני הופכת עולמות כדי לנסוע לפגוש אותו או למצוא זמן שבו הדירה ריקה מהווי הזוגיות שבה. כמה שזה לא מוסרי. ועדיין, כמה שזה מרגיש נכון. כשרק התחיל בינינו מה שזה לא היה, לפני בערך ארבע שנים, אמרתי לו שהוא יהיה האבא של הילדים שלי. גם אחרי שנים, גם אחרי [בזמן] מערכת יחסים אחרת, גם אחרי שהוא עשה איתה את מה שעשה איתי והיה לי קשה לבלוע את הרעל הזה, עדיין מצאנו את עצמנו חוזרים האחת אל השני. מנסים להגשים משהו ששנינו מרגישים. מאמינים בלנסות. הוא מחכה לי, למרות שביקשתי שלא יעשה את זה ["אבל איזה מגניב יהיה אם תחכה"]. הוא בוחן את האצבעות שלי ולומד כל פרט בהן, לומד אותי. יש משהו באוויר בכל פעם שאנחנו נפגשים, איזו אמת מתוקה שרוצה לפרוץ החוצה. מגיע לנו הניסיון האמיתי הזה. הפעם בלי לחשוב מה שאר העולם יגיד עלינו, ובלי לתת לעכבות העבר להשפיע. אני מרגישה כמו קצת בתולה, כשאני חושבת עליו או רואה אותו. מתרגשת מחיבה זקורה כמו הבחורה התמימה שהייתי. והוא לא הכי חתיך, ולא הכי צעיר, ושיגרת החיים שלו היא כבר לא שיגרת החיים שלי, ועדיין, הוא האבא של הילדים שלי. או בעצם, במבט מפוכח יותר, הוא האהבה שאני עומדת להגשים. [הוא גורם לי להאמין שעדיין יש בי רגשות.] אנחנו ננסה ואולי נצליח, ואולי לא. אבל הפעם ננסה, אחרי שנים של החמצות והתפספסויות עקב נסיעות לחו"ל או אנשים אחרים או הפחדים שלי. היתה תקופה שלא יכולתי לעלות בדעתי לתת לגבר לחדור אלי שוב. המחשבה הגעילה אותי, הרגשתי מחוללת. ואיתו, זה עדיין לא יהיה קל, אבל אני אעצום את העיניים ואתן לרגשות להוביל אותי. אני אתמסר, כי הוא לא יפגע בי, וכי מגיע לי לבטוח שוב במישהו. זה האדם שלרגע לא הפסקתי להיות מאוהבת בו, וכשהבנתי שהוא לא הפסיק להיות מאוהב בי, התמלאתי אושר. העיניים הטובות שלו הן העיניים הראשונות בהן ראיתי את המבט הרעב הזה, והן לא כבות לרגע. אני רוצה כבר להיות שלו.
המון זמן רציתי לכתוב קצת עליו.
איזה כיף זה שהבלוג פרטי.
בשקיעה האחרונה של אלפיים ותשע, נשענתי על הגדר וצפיתי באוקיינוס ההודי מגבוה. בלילה לבשתי שמלה קצרה ושתיתי קינג פישר. רקדתי מתחת לירח עגול, חשופה ובטוחה. הזריחה הראשונה באלפיים ועשר ליטפה אותי בזמן שעשיתי מדיטציה על הצוק.
היתה שנה קשה. קשה והכרחית.
דברים שאעשה בשנה הקרובה;
אחזור להודו.
אתחיל ללמוד.
אהיה מאושרת.
ביום ראשון חכתה לי הודעה ממנו כשסיימתי לעבוד. בימים שקדמו לקחנו צעד אחורה באופן לא מפורש. הוא היה מבולבל ואני הבנתי שלא ככה. בכל זאת החלטתי שיהיה נחמד לראות אותו והסכמתי שיגיע הנה. הוא לא אוהב את חיפה. לקחתי אותו לפאב שכבר הרבה זמן רצינו לבקר בו. שתיתי את הבירה שהוא בחר, חוויית ההליכה לשירותים [והחזרה מהם] היתה נפלאה. חשבתי, כמה אחרת זה נראה מהצד. בחור מבוגר ובחורה עם קוקיות, לא מורידים את העיניים האחד מהשניה. לפעמים נדמה לי ש, אני בוחרת מערכות יחסים שירימו גבות. כל הזמן הזה אני במלחמת קיום, יציאה יום- יומית מהארון. עד שהעולם מתחיל להירגע, או עד שזו נראית לי טבעית לחלוטין, כל כך טבעית עד שמלים רעות עוברות לידי, אני מתפתה להיכנס למערכת יחסים חדשה, שכלפיה התגובות מהסביבה לאו דווקא יהיו טובות יותר. גם במקרה הזה, הכול עובר לידי, לא מערער. אני יודעת מה אני מרגישה.
אני מניחה שאחליט מה שאחליט, הכיסים שלי התמלאו בדרך. ההבדל בין גיל 18 לגיל 24 הוא הבדל של שמים וארץ. השנים האלו כל כך קריטיות להתבגרות שלנו ולביסוס ההוויה שלנו. כל מערכת יחסים מלמדת אותי לבאות, כל מקום עבודה מחזק את מוסר העבודה שלי יותר, כל הרפתקה רחוקה מהארץ השאירה בי חותם וכל החלטה שהחלטתי השפיעה על העתיד שלי ועלי. אולי בגלל זה כל כך קשה לי לסיים עם זה וזהו. אני יודעת כמה השפעה יש לקשר הזה עלי, ולא ברור לי איך אני אהיה בלעדיו. לפעמים אני חושבת שאין טעם, ולפעמים מוצאת את עצמי מתרפקת על רגעים של חסד.
היו לי המון רגעים של חסד בראשון בלילה.
[כשנכנסנו למכונית הוא שאל מה החלטתי, אם אחזור לדירה או אמשיך איתו הביתה. חזרתי לדירה.]
גלויות בעברית תמיד מרגשות אותי.
זו חצתה גבולות.
לא הייתי צריכה לנסוע אליו אתמול בלילה. הייתי כל כך שתויה ומבולבלת, שמצאתי את עצמי הורסת במלים מגובבות את אחד הדברים היחידים שגורמים לי לחייך. אני בקושי זוכרת מה אמרתי, רק שלא יכולתי להישאר שם. הייתי חייבת לצאת.
כל היום אני מתהלכת בתחושה כל כך לא טובה,
שאני לא בסדר, לא איתו ולא איתה.
לפני כמעט שנתיים עזבתי את עין גדי. מאז לא חזרתי לשם, אני חושבת שזה טראומתי מדי. זה תמיד כואב להבין שמשהו כל כך יפהפה, מתגלה ככל כך מכוער.
בעין גדי יש חלוקה ברורה בין האנשים. כמובן, יש את בני הקיבוץ vs. הבמב"חים. אבל החלוקה האמיתית, זו שלא מצפים לה ומתגלה כקיצונית ביותר, היא בין הבמב"חים עצמם. בטבעיות מצאתי את עצמי מוותרת על העונג שבלהסתובב עם חבורת בנות תככניות ושופעות רכילות, והתמקמתי במקום הנוח שלי- עם החבר'ה.
החבר'ה הם בעצם כמה בחורים תלושים בדיוק כמוני, והם מה שהשאיר אותי שפויה באותה תקופה. נפגשים בכל לילה, שותים ומעשנים, ובעיקר משחקים קלפים. האווירה היתה טובה, השיחות היו נעימות. החבר'ה כללו, בין השאר, את איתן, שאיתו יצאתי קצת, וגם את סחי, שהוא אחד הבחורים הטובים ביותר שהכרתי בכלל, בפרט באותה תקופה. אבל בעיקר, את לירן. לירן היה השכן מלמטה. שיגרת החיים שלנו נשזרה יחד ויצרה ביטחון לא כופה. בדירה שלו, הייתי בת-בית. לפעמים, הייתי מגיעה לשם רק כדי לארח חברה לג'היה. את רוב הזמן העברתי אצלו, לפני העבודה, בזמנה ובעיקר אחריה. כולם או רק שנינו, רואים סרטים, מקשיבים למוסיקה, מורידים מעלינו את שכבת האבק שהיום האחרון השאיר עלינו.
בעין גדי כולנו למדנו לאתגר את הגוף שלנו. אם לפני כן עישנו, אם לפני כן שתינו, הרי שבעין גדי לימדנו את הגוף שלנו לקח; תמיד אפשר יותר. אני התנחמתי במכשירים וצעדתי בביטחון לעבר תקופת הבאנגים הרצינית ביותר שהיתה לי. סחי נשאר סחי, אבל שתה קצת עם לירן. איתן אהב ג'וינטים. לירן התפזר לכל הכיוונים. הוא היה המתחרה שלי בהורדת ראשים, רק שבנוסף, גם סיים בקבוק ערק בשלושה ימים.
כמעט שנתיים לא ראיתי אף אחד מהם. כנראה כשתקופה כל כך קשה, אתה לא מסוגל להתמודד גם עם הדברים הטובים שבה. מתחמק מלהיזכר באופן יום- יומי.
אתמול בבוקר התחיל לי עוד שבוע של קוצים בגרון. כשהגעתי לרכבת, ראיתי את לירן מחייך אלי ופורש ידיים. זינקתי עליו והתחבקנו צוחקים. החלפנו טלפונים, ובמשך כל הנסיעה חשבתי; איזה יופי של דבר, ככה שיקרה פתאום.
בערב הוא התקשר. התעדכנו זה בחייו של זה. אני סיפרתי לו על הבריחה מהקיבוץ, הוא הצדיק אותי ושמעתי בקול [המוכר כל כך] שלו כמה שהוא עדיין כועס על העוול שעשו לי. סיפרתי על הנסיעה להודו, על השינוי שהיא הביאה. על המגורים עם דר, על הלימודים והעבודה ועל התכנון לחזור להודו בקרוב. הוא סיפר לי על הבריחה שלו מהקיבוץ. על הנפילה שהיתה לו אחרי, על לשתות בקבוק ערק ביום, כל יום. על ההיכרות עם זוגתו הברזילאית. על הגמילה. הוא נקי כבר שנה וגר אצל ההורים, מחכה לה שתחזור לארץ בסוף החודש. היא תנסה להתגייר, הם רוצים להתחתן. הוא דיבר על להיות אבא.
כמה שזה שונה מלירן שהכרתי, והיה תלוש וחסר כיוון והטביע את עצמו בשתייה וסמים. ולא שאין אחרים כאלו [גם אני, לפעמים], רק שאצלו, לא חשבתי שהשינוי הזה יגיע.
לא יכולתי להיות יותר מאושרת בשבילו.
***
לכל אחד יש את הנקודה הזו שבה הוא יכול לעצור הכול, לשנות הכול. פתח מילוט מהחיים שלא טובים לך.
לא לכולם יש את האומץ.
[בכל יום אני יותר ויותר כמהה לחזור להודו.]
שיחת- מסרונים בין מיטל לביני גרמה לי לחשוב, בעיקר על המוסר שלי כשזה נוגע לפטישים שלי. על להתאהב ברעיון ולזנוח אמונות.
אני חושבת שעוד בטירונות, כשנדלקתי על הסמלת שלי, הבנתי שיש לי משהו עם סמכות. מאז היו עוד אינספור מקרים, גם בצבא, אבל במקומות עבודה בעיקר.
המקרה הידוע לשמצה, שנמשך עד עכשיו, הוא כמובן הבחור. אני מניחה שבהתחלה זה פשוט היה הרצון לפתות את הבוס. אחר כך הרגש הגיע.
בפעמים אחרות, עצם הרעיון שעשע אותי, אבל לא עשיתי עם זה דבר. כמו בראש פנה. הוא רצה ואני בדיוק עברתי לגור איתה והייתי מאוהבת וסירבתי עם חיוך.
אבל לא תמיד אני יודעת לסרב. למשל, עם השף, שאיתו הייתי כשגרתי בעין גדי. זה דבר נורא, להיות עם גבר נשוי+ שלושה. למדתי המון על המוסר שלי ועלי, באותה תקופה. בעיקר למדתי, מה לא אעשה שוב. כל הזמן נתתי לזה להתרחש בתירוץ שהוא אמור להפסיק את זה, זה הוא שבוגד. רק כשהבנתי שזה פשוט תירוץ, אחרי שלושה חודשים בערך, ואני לא רוצה להיות זו שתפרק משפחה, אמרתי לו "לא". זה היה כל כך קשה, אבל ידעתי שאני עושה את הדבר הנכון. [עדיף מאוחר מאשר אף פעם.]
לצערי, זו לא הפעם היחידה בה כפיתי על עצמי להתרחק. הפעם, עם שברון לב. אני לא חושבת שהוא מבין כמה זה קשה לי, ההתרחקות הזו. ושלא הייתי עושה את זה אם לא הייתי מאמינה שזה הדבר הנכון לעשות, ולא הייתי רוצה לפגוע בה. אני חייבת לסיים את מערכת היחסים איתה באופן בריא. ולהיות קצת עם עצמי. אני לא יכולה לקפוץ ממנה אליו. וזה פשוט לא בסדר, להתאהב בו בזמן שאני גרה עם בת זוג. להתרפק על העבר ולחשוב על מה אם. אני מניחה שזה שונה ממה שהיה עם השף, אני לא מפרקת פה משפחה. רק בית, שלה ושלי.
טכנית, אני לא אמורה להרגיש עם זה רע. אנחנו בהפסקה. כבר שבועיים. ודווקא מדברות וצוחקות וחוזרות לחברוּת הטובה שלנו, כי היא הבסיס. ומשם נראה מה הלאה. ועדיין, אני לא מסוגלת להיות איתו. ולא מסוגלת שלא להרגיש שאני מוותרת על עצמי בכך שאני עושה את זה. עלינו. איפה אני מתחילה והמוסר שלי נגמר? איפה אני מתפשרת על עצמי בשביל לא לפגוע בה יותר?
אני חייבת גם לה וגם לו תשובות, אני יודעת את זה.
אבל בעיקר, אני חייבת את התשובות האלו לעצמי.
אני מברכת את השומר, כרגיל. הוא שואל למה באתי לבד, אני מסבירה שאני לא לבד, כל החברים שלי בפנים. רֹתם מקדם את פני בקידה, סיטואציה שקרתה אינספור פעמים. אני מפלסת דרך בין הכיסאות, ולאחר סבב שלום מתיישבת בספוט הקבוע, מתחת לעמדת די ג'יי.
אני חלק מהמקום הזה, והוא חלק בלתי נפרד ממני. כל רגל של שולחן וכל ציור על הקיר מוכרים עד כאב. לחזור מהודו, קליפורניה ושאר המקומות בהם שוטטתי, ולשיר "כמה טוב שבאת הביתה", ולחשוב על הפוטש. תמיד חוזרים אל הפוטש. אני מרגישה שם בבית יותר מאשר בבית של ההורים, או בדירה, או אפילו בבית שגדלתי בו.
כן, זה נכון. הם סוגרים לנו את הבית. הלב שלי נשבר, ואין שום דבר שאפשר לעשות בנושא.
הזיכרונות יישארו, האנשים גם, הרגעים הקטנים שעיצבו אישיות. אבל איפה הבית.
[שיר תחילת משמרת, להרים את הכיסאות, לאסוף מאפירות, לאכול פיצה-צוות, לעלות לשים שיר, לעבוד בשלישי עם רֹתם ולשתות צ'ייסרים בכפולות, לשטוף כלים, למזוג גולדסטאר, כן ראש על הבר, לא ראש על הבר, להחזיק לה את השיער בשירותים, אקטים מיניים בשירותים, ומאחורי האוהל בחוץ, ובין השולחנות בפנים כשהמקום במתכונת קיץ, ועל הבר, ובמחסן, ובעמדת די ג'יי, ובפינת עישון, ובדשא מול המאפייה. שמונים או ים אחרי משמרת, או פשוט להישען על הרכב ולעשן בזריחה. להכיר בחור, להכיר בחורה, להיות תפוסה, להיפרד, סמים קלים, סמים קשים, להקיא ברציף של הרכבת, להגיש פלטת מטוגנים, לשתות עם שולחן, לרקוד כמו מפגרת עם שאר המלצריות, להפסיד בהתערבויות, סנוקר, לגבגב את המים מהשלולית שבחוץ, סט פטריק'ס דיי, אנשים ששותים יין בפסח אבל מכרסמים בייגלה בלי הפסקה. לצחוק עד השמיים, משה, פוקר, ערבי צוות, סימונה, שנעשרה אלף, בייבי גינס, לאקי אייט בול ומקרר שמקרר. אבדן חושים, ריכוז מקסימאלי, לקבוע משמרות, להציע שמפניה בכניסה בסילבסטר, לדעת מי עובד היום עוד מהחניה לפי המוסיקה. הרגע הזה שמדליקים את האורות בסוף משמרת, מנמיכים את המוסיקה ומגלגלים, וגם הרגע שפותחים את הדלת ומגלים שאור בחוץ. לראות אותו בוכה, תיקיית המוסיקה הטובה בעולם, ללבוש ציצי, להגיע בנעלי בית, לצלצל בפעמון, להתעצבן, להשתכר, לפלרטט, ליהנות. להרגיש בבית. ]
הרבה זמן עבר מאז שהיתה לי תקופה כזו קשה.
אני חוזרת לדפוסים ישנים ורוצה את מה שאני לא יכולה להשיג.
שעות לא מבוטלות מהסופ"ש האחרון העברתי בחברת עיניים-כחולות. אין הרבה אנשים שאני מרגישה ככה בנוח איתם, למרות הכול ובגלל הכול. אני מוצאת את עצמי במצב מאוזן מאד מהר, כשאני איתו. ישנים כפיות, מתלטפים, מדברים. לא חוצים שוב קווים שחצינו בעבר. דווקא הייתי מתמסרת, אם היה מרשה לי. למעשה, זה רק הגיוני לרצות ככה מישהו שדפוק אפילו יותר ממני. יש הבנה, ולשם שינוי, לא אני הבעייתית. עכשיו רק נשאר שהוא יתאפס על עצמו.
***
אני חרמנית ועצובה ועדיין מפזרת 'לא' מסביבי. תתאפקו, אני באתנחתא.
I'm having an emotional rebound. I hate every second of it.Try to be honest, and still gets nothing. It just feels like I'm having a bad Karma. Last night I smoked with a celebrity and my car went down. Today I'm feeling more pathetic than ever.
For the first time, I want the summer to come.
This post was written in English because it's my serious tone.
השינוי מתחיל בי.
אני אגרום לדברים להסתדר.
:-).
לגור עם האקסית שלך זה לא קל. זו החלטה מטופשת שיוצרת מצב מגוחך. כורח הנסיבות הביא אותנו להימצא בסיטואציה הזו, ואנחנו מנסות שזה יעבוד. לפעמים נדמה לי שאנחנו באמת מסוגלות לזה. אבל, אני גם מבינה את המחיר שאנחנו משלמות. את העיכוב שזה יוצר בנוגע לרגשות שלנו.
הלך העניינים עם עיניים-כחולות יוצר משקע נוסף. אני מבינה ומכבדת את ההפרעה הנפשית שלו, לפחות כמו שהייתי רוצה שחבריי יבינו את שלי, אבל לא יכולה שלא להרגיש פספוס. זה לא יכול לקרות, ואולי בגלל זה אני רוצה את זה כל כך.
אני מרגישה קצת בודדה. לבד אחרי מערכת יחסים ארוכה, מסרבת לכולם ונדלקת על הבחור היחיד שמסרב לי. הייתי רוצה קצת שקט.
אני מרגישה דרמטית מדי. נדמה לי שהודו תעזור לי לחזור לעצמי. אני מתגעגעת לאני האמיתית.
פעם הייתי מפעילה את המערכת והשירים היו מייצרים לי רגעיי חסד. אפילו כאלו שחמוצים-מתוקים. ללא הרף, אני חולמת בהקיץ על ימים אחרים. לא הייתי רוצה להיזכר בעתיד בתקופה הזו. לעזאזל, אני אפילו לא רוצה לחוות אותה עכשיו.
בחודשים האחרונים הייתי בטוחה שברגע שניפרד אני אמצא טרף תורן, אולי אפילו כמה. הייתי בטוחה שאכנס לתקופת השתרמטות קשה, ומודעת. החלק המעניין הוא, שאפילו רציתי בזה.
כבר חודש שאנחנו לא ביחד ולא שכבתי עם אף אחד. סירבתי למספר אנשים [גדול, במפתיע], ומסיבות שהיו ברורות לי מאד. בעיקר, משום שהם כולם קרובים אלי במידה מסוימת, ואני צריכה מישהו נטול היסטוריה משותפת, וגם כי, זה מוקדם לי מידי. היחיד שהייתי מוכנה בזה הרגע להתפשט ולעמוד על ארבע בשבילו זה עיניים- כחולות, והוא סירב לי, כאמור. [הייתי מעדיפה שיסרב לי כי הוא לא נמשך אלי, מאשר את המצב הנוכחי, בו הוא מעוניין בי אבל עבד לשריטות שלו.] הבנתי שאני לא אהיה זו שתצליח להוציא אותו מהבור שהוא נמצא בו, וחזרתי לתפקד על תקן ידידה טובה.
התסכול המיני שלי גבר, והאופציה היחידה שעלתה בדעתי היא לנסוע לאיזה פאב ולמצוא שם מישהו ללילה. אבל אני כבר לא הבחורה הזו, ובכלל, אני קבורה בעבודה.
התחלתי לעבוד לפני שבוע וחצי במלצרות, בנוסף לעבודה הנוכחית שלי. הימים שלי מתחילים השכם בבוקר ומסתיימים בשעות הלילה. כל יום מרגיש כמו שבוע.
כשהייתי בהתלמדויות הראשונות שלי, היתה שם ברמנית לסבית חמודה. היא התפטרה בהתלמדות השלישית שלי ונדמה לי שזה ביאס אותי. הברמן הנוסף שעובד איתי [מלבד הבעלים, שהם מקסימים אחד- אחד], הוא בחור אדיש ולא כל כך נחמד. הוא אפילו לא ניסה להציג את עצמו כשנפגשנו, וחששתי שזה ישפיע על העבודה. לשמחתי התברר שהוא מקצועי לחלוטין ומתקשר כמו שצריך בזמן משמרת.
אתמול בלילה הצלחתי קצת לשבור אותו, לדבר איתו מעט. אני מניחה שכיאה לעצמי אני נוטה להימשך למה שנדמה כלא מושג, וסקרן אותי לדעת אם אצליח לכבוש אותו. הערב במשמרת דיברנו לא מעט והגענו לפסים אישיים. בסופה, הוא הציע לי לבוא אליו.
אמרתי שלא,ושאני מסריחה ועייפה. הוא עוד ניסה לשכנע אותי, ואמרתי לו שאני חדשה, ולא בא להיות השרמוטה של המסעדה. הוא הבטיח לי שהוא דיסקרטי. הוא קצת נעלב ואמר שלא תהיה עוד הזדמנות, למרות שתהיה. כשכבר הרגשתי את המתח המיני באוויר, ורציתי לשבור אותו בהסכמה, הגיע האוטובוס ועליתי עליו.
אני לא יודעת למה זה קורה לי [אנשים אומרים שזה נדמה כי]. זה בדיוק מה שרציתי, מישהו חדש ונטול היסטוריה, שהסיכוי שמישהו מאיתנו יפתח רגשות כלפי השני הוא אפסי. המשיכה קיימת וזה עד כדי כך פשוט. אפילו קצת מרגש כל העניין הזה, עם הקיצוניות בהתנהגות שלו ["את רואה שרק בעבודה אני רציני, אני בעצם"] וההצעה המפתיעה הזו.
אז למה אמרתי "לא", לעזאזל?
אני מנסה לסדר דברים, ולגרום להם לקרות, והכול מתפקשש לי ובורח מבין האצבעות. התסכול שלי גובר כל הזמן, ככה זה כשכלום לא מצליח. הכול קורה הפוך ממה שהתכוונתי. אני רוצה לבכות, בחיי, ולא יודעת איך. זה יושב לי בגרון כמו עצם, אין לי אויר. אני צריכה אינטימיות כובשת, סחרור, הרפתקה. אני צריכה להרגיש נאהבת, מושכת, מועילה. כל הזמן הזה אני חיה בציפייה לרגע בו אבין שהתקופה הגרועה הזו נגמרה. אם היה תאריך מסוים בו הכול אמור להסתדר, אולי היו לי כוחות נוספים להמשיך. לפחות אני מעודדת מכך שאני לא צריכה לגשת שוב לפסיכומטרי, מה שאומר שביולי כבר אהיה בהודו שוב. זה מרגיש כל כך רחוק, ונדמה לי שאגיע לשם כשאריות של אדם. אני מרגישה שאיבדתי את עצמי בין הנסיבות, ושכל המאמצים שלי לצאת מזה, עולים בתוהו. בסוף כבר לא יהיה לי כוח לנסות.
טופז אומר שאם אני אחשוב מחשבות חיוביות, יהיה חיובי. תכלס, אני לא מאמינה בבולשיט הזה. אבל אני בהחלט מתאמצת להישאר חיובית. אני מחייכת, ועובדת, ויוזמת, ובעיקר חושבת על כך שיהיה סוף לתקופה הזו. בפועל, בכל יום דברים ממשיכים לא להסתדר לי, ואני נשארת מתוסכלת. אני יודעת שזה אידיוטי, ובאמת שכבר נמאס לי להתלונן, אבל הברמן מוציא אותי מדעתי. כבר שבועיים שיש פלירטים כבדים והזמנות מגונות, וכבר שבועיים שבכל פעם זה מתפקשש. היום במשמרת הוא היה במצב רוח כל כך רע שפשוט אמרתי לו, שממש לא נעים לעבוד ככה. הוא ניסה לשפר את היחס, באמת, אבל בסוף המשמרת פשוט הלכתי. עם כמה שאני מפרידה בין עבודה לסקס, ועם כמה שאין כאן רגש שמשחק תפקיד, פשוט לא הרגשתי רצויה מספיק. זה לא הרבה, לבקש שיחזרו אחרי. זה אפילו לא לחזר, כי כבר אמרתי לו שאני בעניין. הקטע הוא, שאני יודעת שסקס יגרום לי להרגיש טוב יותר וישפר לי את מצב הרוח. אולי בגלל שאני כמו גבר בעניינים האלה, ואולי בגלל שאני הכי בחורה שיש ולא תזיק לי האינטימיות הזו. מתסכל אותי שאפילו הדברים הפשוטים לא פשוטים בתקופה הזו.
אז, סקס זה טוב.
קצת על אתמול;
סיימתי לעבוד ב5:00, והיה לי נעים להישאר לשבת. צחקנו ודיברנו והיתה זריחה יפה. לא מיהרתי לשום מקום. כשהחליפו אותו ב7:00 הוא בא איתי לקנות סיגריות, ובטבעיות המשכנו אליו. הנוף בדרך אל הדירה שלו מדהים, ובאמת ששבת בבוקר, יום יפה. הדירה שלו מבולגנת ואדירה, כאילו אחד מקיים את השני. [התרגשתי לגלות שיש לו חתול.] ג'ירפות אמרו ש, אנחנו חושבים פעמיים במקום להתפעם בדיעבד. אז לא חשבתי פעמיים, ואני מתפעמת. איפשהו בראש שלי היה נדמה לי שיהיה סקס קר וטכני. הוא הפתיע אותי. בנשיקות, בחיבה, במחמאות. בעיקר בסבלנות שלו ובאכפתיות. זה מדהים איך אנשים נראים משהו אחד כלפי חוץ, ובפנים יש להם אמת משלהם. פלוס נוסף שיאמר לזכותו, מלבד הנתונים המרשימים, הוא הצורך שלו לשלוט. בחיי, שווה להיות רווקה כדי ליהנות ממשחקי שליטה שוב. אחר כך עוד ישבנו קצת וקשקשנו, עישנו סיגריה ובפעם הראשונה בחיים שלי, העירום הרגיש טבעי גם לאחר האקט. כשחיכיתי למונית חשבתי ש, זו בדרך כלל סיטואציה זולה, לחכות למונית ב9:00 בבוקר אחרי סקס נטול רגשות עם קולגה. אבל לא הרגשתי זולה, אפילו לא קצת. אני מחייכת כל היום. חיוך של סיפוק וגאווה. אני באמת גאה בעצמי שהצלחתי להפיל את המחסום הזה, שנבנה ביציבות. ממש כאילו איבדתי את הבתולים שלי שוב. ובאמת שאני מבסוטה עליו, בתור הפרטנר לעשות את זה איתו. נרדמתי מקולחת לשעות ספורות וקמתי לעבוד. במשמרת התנהגנו כרגיל, [איזה כיף זה שלא חייבים שום דבר] ואותי הצחיק שאף אחד לא יודע.
וגם, מדהים איך השרירים שלך מסוגלים להזכיר לך מה עשית בבוקר.
מרים מנדל התקשרה למרפאה. קשת הורדמה בלילה שעבר, אחרי שטופלה במשך כמה ימים קשים. קיבלתי את זה קשה והמשכתי במשמרת כרגיל, כי אין ברירה, ואז מרים מנדל התקשרה. זו הפעם הראשונה שלקוח מתקשר אלי ולא לאחד הוטרינרים. כבר היו לקוחות שהתחברתי אליהם מעל ומעבר, כמו איריס אלמגור וג'ודי אברמוב, אבל במקרים שלהן בעלי החיים שרדו, והשם שלי נוסף במכתב התודה. מרים מנדל רצתה להודות לי אישית. על היחס שנתתי לקשת, ועל כך שניסיתי שלא יחסר לה דבר. על זה שנהגתי בה באנושיות והייתי שם בשבילה. וגם, היא רצתה להודות לי על השיחות שניהלתי איתה. היא אמרה שידעתי לתמוך ולהגיד את המלים הנכונות כשהיא היתה זקוקה להן יותר מכל, וגם להניח לה לנפשה כשהיתה צריכה שקט. היא אמרה שהיא מבינה אותי, שאני מתפטרת אחרי חצי שנה כי פשוט קשה לי לעמוד בכל העצב הזה. גם, היא אמרה שאני מיוחדת ונדירה, ושאני בן אדם טוב. ושכשהיתה צריכה להתנער מהטיפולים של קשת, היתה צופה בי עובדת ונדהמת מהמסירות שלי. היא אמרה שעזרתי לה בימים קשים ושהיא ברת מזל שאסיסטנטית כזו נקרתה בדרכה. היא סיפרה לי שקשת נקברה בקיבוץ, בין הנופים בהם גדלה, ושעכשיו, אחרי שהודתה לי, תיתן לי לחזור לעבודה ותמיד תזכור אותי. נותרתי חסרת מלים. בפעם הראשונה מזה חודשים, פרצתי בבכי.
ברביעי התבטלה לי משמרת אז נסעתי להורים בהפתעה. התכרבלתי עם טאקי שעה ארוכה. החלטתי לנצל את החופשה המבורכת הזו היטב, ולמרות העייפות נסעתי בערב למיטל. בחנו קעקועים ויצאנו ללנון. כבר בכניסה התחדשו לי האנרגיות, ככה זה כשריקי שרה. אני אוהבת את זמן האיכות שלי עם מיטל, וגם את העובדה ששרה יודעת לשחק אותה. למחרת לקחתי את טאקי לוטרינר, היא שוב השמינה, וזה מתסכל נורא. אחר כך קניתי לדור מתנת יום הולדת ונסעתי לחגוג איתה. תל אביב שוב הזכירה לי שאני רצויה בה כאורחת בלבד, אבל היה לי כיף עם האחות שלי. בלילה פגשתי במיטל שוב והלכנו למוליס, כיאה לסנט פטריקס דיי. הייתי מוקפת באנשים טובים, ושתיתי מספיק כדי לשמוח. היתה אוירה נפלאה ברחוב הירקון, והמון כובעים ירוקים. אפילו השמש האירה לי, וגם דיברתי עם דניאל ונראה לי שיהיה טוב. בחצות הדלקתי זיקוק לכבוד נדב, וזה מטורף כמה אני אוהבת אותו. אחר כך הלכנו לפראג, וחשבתי, כמה אנשים טובים בערב אחד. את הדרך הביתה הנעים לי אורי. סיפרתי לו על ההחלטות הקשות שהחלטתי בשנה האחרונה, ועל כמה שאני מרוצה מהן וגאה בעצמי על כך שלא התפשרתי על עצמי. ביום שישי נסעתי לחיפה ומשם לכרמיאל וראש פנה, לחגוג לרוֹנן יום הולדת. היה לי מוזר להיות בראש פנה, והעובדה שהרגשתי תלושה כמו בתקופה שגרתי שם, הפתיעה אותי. אני שמחה שאני לא שם יותר, ואוהבת את חיפה יותר מתמיד ברגעים כאלו. בכלל, השהיה בתל אביב וראש פנה בימים האלו רק הבהירה לי, שוב, כמה טוב לי בחיפה. ארוחת יום ההולדת של רוֹנן עברה בנעימים עם אנשים מוכרים וטובים, וחדשים וטובים גם כן. אחר כך נסעתי עם לי לכרמיאל לאכול עוגת יום הולדת, איזה כיף שאמא של רוֹנן החליטה שלהיות קונדיטורית זה עדיף מלהיות מורה. הנהיגה חזרה לחיפה עברה בצורה הטובה ביותר, לי אשת שיחה נפלאה. הגעתי הביתה וישנתי עד הצהריים. היום הגעתי למשמרת והיה לי כיף לראות את הברמן. בימים האחרונים עברו בראשי מחשבות שונות בקשר אליו, בעיקר שאנחנו צריכים לשכב שוב היום כדי שזה באמת ימשיך לקרות על בסיס קבוע, ולקראת המשמרת גם חשבתי ש, אולי אחרי כמה ימים שבהם לא התראינו, לא יהיה יותר סיכוי. חששתי שיעבור לו. המשמרת היתה משמרת שבת טיפוסית- קשה ומתגמלת. שמרתי על מצב רוח טוב ברובה, ואפילו רקדתי קצת. בסוף המשמרת הקפצתי אותו הביתה והוא הציע לי להיכנס למציצה. סירבתי מהסיבה הפשוטה ש, אני לא זוכרת איך. פחדתי לאכזב אותו. נסעתי הביתה בתחושה חמוצה מתוקה. חמוצה כי יכולתי להיות איתו ממש עכשיו, מתוקה כי הוא עדיין רוצה אותי. אני שמחה שלא עבר לו ברגע שהשיג מה שרצה. את סוף השבוע המוצלח הזה חתמה לי הודעה מדר, שהיא לא ישנה הלילה בדירה. עישנתי סיגריה בסלון, והתענגתי על כך שיש לי עוד לילה לא לידה. באם ג'י אם מקרינים את שיער, שזה בכלל סיום מנצח לסוף השבוע הזה. אני חושבת שאני יכולה לסכם את ההרגשה הכללית שלי כרגע כאופטימיות זהירה. שבוע טוב :).
רע אומר שאני חיה את האלטר-אגו שלי. זה מצחיק שהגעתי לנקודה הזו רק לאחר שביטלתי את האגו שלי לחלוטין.
Freedom's just another word for nothing left to lose.
[חזרתי הביתה מריחה מסקס.]
אתמול במשמרת החברה הזו שלו באה לבקר אותו, כרגיל. היא באה הרבה, ודיי נחמדה, ותמיד היתה לי הרגשה שהיא מאוהבת בו. מעולם לא העליתי אותה בשיחות איתו. אתמול כשהיא הגיעה, היא לא הורידה ממנו את הידיים ובזוית העין חשבתי שראיתי אפילו נשיקה. אני לא חושבת שאני יכולה להגדיר את מה שהרגשתי כקנאה. אולי פשוט לא היה לי נעים לעמוד שם לידם ולדעת שאותי הוא מזיין. ואולי גם חשבתי על זה מהכיוון שלו, ועל זה שהוא יושב איתה והיא נוגעת בו, וכמה צעדים ממנו עומדת בחורה שהוא מזיין, והיא לא יודעת. לא ברור לי איך זה גורם לו להרגיש ומה בדיוק הולך ביניהם, חוץ מהעובדה שאני יודעת שהוא לא רוצה מערכת יחסים מחייבת. היום במשמרת קצת צבט לי היחס שהוא נתן לה כשהיא הגיעה שוב. אלו לא היו הנגיעות החטופות שלה בו, כמו הקפה שהוא הכין לה כמו שהיא אוהבת. אני לא חושבת שזה בגלל שהייתי רוצה שיהיה לו אכפת ממני ככה, אלא כי הייתי רוצה שלמישהו יהיה אכפת ממני ככה. וזה מוביל אותי להבין ש, אני באמת לא רוצה אהבה. ולא מוכנה לאחת. אבל הייתי רוצה לדעת שאני חשובה למישהו. שאני גורמת למישהו להרגיש. ביומיים האחרונים התחילו איתי כמה לקוחות ויכולתי לקחת את זה לכיוונים יפים וליהנות איתם, ופשוט לא רציתי. לא רציתי לתת את מספר הטלפון שלי. לא רציתי לתת להם קצה של סיכוי להתקרב. ומאידך, לא הלכתי גם אליו. זה הרגיש לי מלוכלך, אחרי המגע הזה ביניהם. משהו בי רוצה לפגוש את האדם שארצה לתת לו להתקרב, ושיהיה איתו סיכוי. ברור שאני אשליך את זה עליו, כי הוא כל כך בלתי מושג, וזה מבאס אפילו יותר לראות שכן יש מי שהוא נותן לה להתקרב, אבל מראש החלטנו שזה נטו סקס ואין לי מה להתלונן. זה לא שהיה מצליח איתו משהו רציני. זה לא שאני מחפשת משהו רציני או רוצה. אבל הסיכוי הזה שיקרה משהו, אותו אני רוצה. בעבודה אין בינינו מגע, כמעט. רק כשאנחנו בדירה שלו נסדקת החומה ואנחנו לא מתנתקים. מדהים איך שזה מופעל ונכבה כמו מתג. בפעם האחרונה שהזדיינו הוא חיבק אותי בזמן האקט. התרגשתי.
יש לי רק דבר אחד בראש.
עריכה;
לערבב את הקפה עם כפית של תה.
אני כותבת את הפוסט הזה בראש כבר שבועות. את השנה הזו כל כך קשה לסכם, ועדיין כל כך פשוט. זו היתה שנה של החלטות קשות. אם הייתם שואלים אותי לפני שנה, איפה אהיה היום, התשובה שלי היתה בטוחה. אגור עם בת הזוג שלי בצפון, אלמד בתל חי, אתפעל חיים מסודרים על פי הספר. אבל, העולם דינמי, האנרגיות מתחלפות, ואנשים מתפתחים. בקטן, היום חזרתי בבוקר אחרי סקס- יום- הולדת פורץ גבולות, ומקודם ישבתי במרפסת [היה כל כך נעים], עישנתי סיגריה ושתיתי קפה לצלילי ג'ירפות. בגדול, היום, אני גרה בחיפה וממלצרת, אחרי שעבדתי כחצי שנה בעבודה הכי מאתגרת בעולם, שלקחה ממני יותר מדי כוחות נפשיים. אני לא עם בת הזוג שלי, ואפילו לא מחפשת כזו/ כזה. בעוד חודשיים אחזור להודו, וכשאשוב אתחיל ללמוד בחיפה תואר שלא עלה בדעתי בעבר, ואני מתרגשת ממנו כמו שלא התרגשתי מעולם. אין שלמה ממני לגבי ההחלטות האלו. הן היו קשות והביאו תקופה קשה בעקבותיהן, אבל לפחות אני יכולה להגיד שאני נאמנה לעצמי. השנה למדתי ליישם את מה שרציתי בשנים האחרונות; לא להתפשר על עצמי. השנה גם הצלחתי לצמצם את השד הנורא בעולם, האגו. אני גאה במי שאני מתעצבת להיות, ובשינויים שאני עושה. זו היתה שנה של סיומים קיצוניים והתנסויות חדשות. שנה של חוויות, כאב והומור. זו היתה שנה קשה והכרחית, אני מרגישה קרובה יותר אל עצמי. בורכתי בדמויות חיוביות ואוהדות בחיי, ואני שומרת עליהן קרוב אלי. חידשתי קשרים עם אהבות ישנות, והקפתי את עצמי רק במי שבריא לי. ידעתי מתי לשים את המשפחה [המדהימה] שלי לפני כולם, וידעתי מתי לוותר קצת על עצמי למען אחרים, כי הם חשובים מספיק. אני לא חוגגת ימי הולדת. אני מניחה שזה לא מתוך עיקרון כמו שזה מתוך חוסר עניין. זה בהחלט תאריך שרירותי, שלפעמים ההשפעה שלו היא אפילו מדכאת במקום משמחת. אבל השנה בחרתי לחגוג. מחר אסע לכנרת עם החברה הכי טובה שלי. אשכב על החוף ואתמסר לשמש. אשמע מוסיקה טובה ואעשן המון, כי מגיע לי ליהנות גם ממה ששנוי במחלוקת, לפעמים. [את התשובות שלי אני חייבת אך ורק לעצמי, אשמח לדעת בעתיד למה בחרתי לאבד את עצמי לדעת.] השנה אני אחגוג כי מגיעה לי שנה טובה. שאלו אותי לפני כמה ימים במה אני מאמינה, וזו שאלה שקשה לענות עליה. בסופו של דבר אמרתי ש, יש איזו אנרגיה בעולם שגדולה מכולנו. אנחנו גרגירים קטנים וחסרי חשיבות שמושפעים מכל מה שגדול ומקיף וחובק אותנו. החוק היחיד הוא ש, חייבים להגיע לאיזון, העולם הזה והאנרגיה הזו עושים כל שביכולתם כדי לאזן את הגשמיות הזו, שהפכה להיות החיים המודרניים והאפורים שלנו. ואני מעדיפה לקחת חלק ממעגל האנרגיה הזה בתור השפעה חיובית, וכן, אולי זה גם יחזור אלי. הקארמה שלי לא גרועה, היא פשוט מאוזנת בהתאם להחלטות ולמעשים שלי. וזו בדיוק הסיבה למה עכשיו אני מאמינה שיהיה לי טוב. אז אאחל לעצמי, כסוג של הרגל, שאהיה מאושרת. בניגוד לשנים קודמות, הפעם אני גורמת לזה לקרות.
בשבוע שעבר קניתי כרטיס טיסה להודו. באותו יום, אמא הפציעה ברגע שכולו דיוק ושאלה אותי; את חוזרת להודו בגלל שבפעם הקודמת קיצרת את הטיול וחזרת בשביל דר, ואת מרגישה שלא מיצית? לקח לי רגע להתאפס על עצמי, ואז עניתי לה שכן, זה נכון. החלטתי שאני חוזרת להודו עוד לפני שנפרדנו, אבל הפרידה רק גרמה לי להתאהב ברעיון של הודו-שוב אפילו יותר. משהו בלחוות את חוויית הודו כרווקה קוסם לי, ונדמה לי שיהיה טיול הרבה יותר משוחרר משהיה. אתם יודעים, כמו שבדרך כלל קורה בטיול-אחרי-צבא-טרום-לימודים. ההבדל המשמעותי בין לדבר על לטוס בקיץ לבין ללכת ולעשות את זה, הוא הבדל משחרר של שמים וארץ. [כשהייתי בהודו תמיד אמרתי ש, אנשים לא מבינים כמה זה קל לקנות כרטיס ופשוט לטוס. צדקתי.] אלו לא דיבורים באוויר, ולא מחשבות מתמשכות יותר. זה באמת קורה שוב, ואני מתה מפחד במובן הכי חיובי שקיים. אני מתרגשת.
האמת היא ש,
הדבר היחיד שצורם לי בנסיעה הזו הוא הברמן. אני חושבת שהדרך לנסח את מה שקרה כאן בדיוק מרבי היא; רעיון טוב, קז'ואל סקס עם בחור רנדומאלי. רעיון רע, להתאהב בבחור הרנדומאלי. אז אולי לא התאהבתי בו, אבל אני לא מצליחה להפסיק לחשוב עליו בחודשים האחרונים. ואפילו בשבועות האחרונים, אני חולמת עליו בכל פעם שאני נרדמת. מחכה שהוא ישלח לי הודעה [למרות שעדיין לא החלפנו מספרי טלפון [!]] ומיד אתייצב. זה מטופש וחסר עתיד. גם אם איכשהו הייתי מאמינה שהוא ירצה להיות איתי במערכת יחסים [לא מחייבת ככל שתהיה], לא הייתי יכולה לעשות עם זה שום דבר כי
אני חוזרת להודו בעוד חודש.
זאת אומרת, You can't always get what you want, וזה אוכל אותי.
[אני נשבעת, אם אני עדיין מרגישה ככה כשאני חוזרת מהודו, אני מספרת לו.]
לפני כמה ימים הלכתי לראות את הפוטש החדש. המבנה עדיין בשיפוצים כבדים, אבל אפשר להתחיל לדמיין איך הוא יראה, בסופו של דבר. שאלתי את גרשון אם זה לא קשה, אחרי הפוטש הקודם. זה הרי היה הילד שלו. הוא אמר שזה נכון, וזה קשה, אבל מה, לא אוהבים ילד שני? וזה היה כל כך נכון [איך הוא תמיד יודע מה להגיד]. אני קצת מרגישה ככה לגבי הפעם השניה בהודו.
אני מוצאת את עצמי כועסת ומתוסכלת מהיותי נקבה. ניגשתי לכל עניין הברמן בגישה כל כך נטולת רגש ואדישה. סקס נטו, ושלום על ישראל. איך הגעתי למצב הזה, שאני מרגישה רגשות חזקים לבחור שרק מזיין אותי. ולא רק זה, אלא גם טסה להודו בעוד פחות מחודש. ולא רק זה, אפילו אין לו מושג מה אני מרגישה. לא שזה היה משנה משהו. אי אז, לפני חודשיים, החלטתי שאני לא מספרת לו וממשיכה ליהנות מהסקס, בינתיים. היום רוֹנן אמר שאני לא נותנת לו את האפשרות להחליט. איך אני מצפה שזה יהיה מעבר לסקס אם מבחינתו זה כל מה שאני רוצה. והוא צודק. חבל שאין לי את האומץ לפתוח את הנושא הזה בפניו, או את האמונה שזה ישנה משהו. אני באמת לא מאמינה שהוא ירצה משהו מעבר, ואהיה מאד מופתעת אם כן. אבל גם אם כן, בעוד פחות מחודש כבר לא אהיה כאן, ולמשך תקופה דיי ממושכת. אז סוגשל אין טעם. עדיף כבר ליהנות מהסקס, בינתיים. [אני ממשיכה להגיד את זה כאילו זה באמת סקס נטו בשבילי, אבל ברור שזה הרבה מעבר.] בשבת הצחקתי אותו, לפחות פעמיים. הוא צחק ממש, עם שיניים וקול [זה נדיר]. וגם קיבלתי פידבקים כיפיים ואפילו הרשיתי לעצמי להעיר לו על תדירות הסקס ותיאוריית 21 הבחורות שלי. זה מדהים כמה אני מסוגלת לכתוב עליו, סתם ככה. כתיבה אינטואיטיבית נטו. גיא אומר שלא משנה אם אודה בזה ואם לא, יש לי רגשות אליו. אני חושבת שזה צירוף של רגשות, משיכה, שליטה, ריבאונד וטיסה מתקרבת. תהא הסיבה אשר תהא, אני לא מפסיקה לחשוב עליו. לא היתה פעם אחת בחודשיים האחרונים שהלכתי לישון בלי לחשוב עליו עד הירדמות. לא חשבתי שכל כך מהר אני ארגיש משהו, למישהו. ובטח לו אליו. זה תפס אותי לא מוכנה, בעיקר בעוצמה. נדמה לי שבהודו זה יירגע קצת [לא אהיה מופתעת אם הרבה]. אבל אני צופה הרבה געגועים חד צדדיים בדרך. מתסכל.
כמה אפשר ללמוד עלי מהפלייליסט הנוכחי שלי. [ואפילו, אין בו שיר אחד שלא מזכיר לי אותו מסיבה כלשהי].
מזל שיש לי בלוג כדי להיות נקבה בו, כמה אפשר לחפור למיטל.
אני אתאהב באדם שיקדיש לי את השיר הזה.
[הוא גורם ללב שלי לבעוט בחוסר מנוחה.]
אני מרגישה כמו טורטיה אינצ'לדה.
בימים האחרונים הבנתי כמה דברים. מן התפכחות, שלא צפיתי שתגיע אבל הייתי אמורה לצפות. [ניסיון העבר, וכאלה.] אני מניחה שאלו היו הסטלות ששלחו אותי להבין את הדברים האלו, אבל במוקדם או במאוחר הייתי מבינה את זה במילא, כך או אחרת.
בשלושת החודשים האחרונים הזדיינתי בדרך קבע עם בחור שראה בי לא יותר מגוף. הסקס היה אלים ובוטה, וכקונטרה מטורפת, האדישות שלו כלפיי ביום- יום היתה קיצונית. כן, דיברנו, צחקנו, אפילו חלקנו קצת. אבל הוא אדם אחר כשהוא במיטה שלו, וכשהוא בעבודה. [That's who I am.] לאורך כל הזמן הזה קיבלתי את זה והבנתי את זה, ואפילו נהניתי מזה. זה מה שרציתי, אפילו את הקראש הזה חיפשתי, קצת. פיתחתי לעצמי הקשרים וסיפורים בראש, שהם לא יותר מפנטזיות. לעזאזל, אפילו רגשות המצאתי. הוא רואה בי סקס, ותו לא. לא הרגשתי זולה בכלל, נהניתי משיגרה שחשבתי שרציתי ומתאימה לי בתקופה הזו, אבל יש הפתעות בחיים, ואני מרגישה זולה. [זה מצחיק שהמלים "זולה" ו"זונה" כל כך דומות.] אני מרגישה שתלשו אותי מסרט פורנו כדי להגשים לו את הפנטזיות הפרועות שלו, ואני על תקן שחקנית משנה בשכר זעום. אבל ידעתי למה אני נכנסת, ולא ניסיתי להפוך את זה למשהו אחר. אין בי שום אשמה אליו, כי את ההשפלות והבוטות אני ביקשתי. לא הייתי צריכה לצפות לאכפתיות. [אמרתי לו אתמול, בהקשר לשולחן, שאני צריכה להפסיק לצפות מאנשים מה שאני מצפה מעצמי.] כנראה שלכל דבר יש סיבה, ולכל תקופה יש מטרה. אני הבנתי, עכשיו, שהרגשתי צורך להעניש את עצמי. על פירוק מערכת יחסים תמימה ורומנטית עד כדי גיחוך, על כך שאני לא מסוגלת להתחייב, על זה שפגעתי בה. כנראה ככה בחרתי, בדרך לא מודעת, להעניש את עצמי. להקטין את עצמי. אז בסדר, איזו חוויה. זה היה מטורף, הבנתי שאני מסוגלת לאהוב זין. אבל הגיע הזמן להמשיך הלאה ולבנות קצת מהביטחון העצמי שלי בחזרה. זה מדהים כמה ביטחון רכשתי מבחינת סקס, אבל כמה שהקטנתי את עצמי מבחינת אדם. בדרך כלל אני טובה בלזהות את הדברים האלו אצל אחרים, איך פספסתי הפעם. ממש הייתי עיוורת.
אני צריכה פאק באדי שתהיה בינינו אכפתיות בסיסית, כנראה.
[הייתי צריכה לעבור שני קשרים שונים לחלוטין כדי להבין שאני לא אוהבת, לא שחור, ולא לבן.]
Why in the world would anybody put chains on me?
.I've paid my dues to make it
Everybody wants me to be what they want me to be
I'm not happy when I try to fake it. No.
[Lionel Ritchie]
ברגע שהגעתי למשמרת הבנתי שהוא במצב רוח טוב. באמת נהניתי, חבל שזו לא המשמרת האחרונה, ועוד יותר חבל שבאחרונה שלי לא אעבוד איתו. אחר כך ישבנו בחוץ עד שלוש ומשהו, ניהלנו שיחה ערה וטובה. הסתכלתי על הפנים שלו, והאצבעות שלו, והנעליים שלו. ניסיתי לצלם בראש תמונה מפורטת שלו, עד כמה שאפשר, והתפעמתי מכמה שהוא יפה. הקפצתי אותו הביתה והוא שאל אם אני רוצה להיכנס. התלבטתי קצת, אבל ידעתי שבסופו של דבר אני אסכים. אחרי שהוא גמר ישבנו שעה ארוכה והמשכנו את השיחה ממקודם. הוא הקריא לי מהספר ואני התרגשתי מכמה שהקעקועים שלנו הם נגטיביים. דיברנו פילוסופיה, דת, אפוקליפסה. הראיתי לו ציורים של הירונימוס בוש. היה לי קריר מהמאוורר, אבל העדפתי לקפוא מקור, רק להישאר שם. הסתכלתי שוב, כמה שהוא יפה, וידעתי שבחיים לא אהיה שלו. נצבט לי הלב, אבל אלו החיים [ככה זה]. כשנפרדתי מהחתול שלו אמרתי לו [לחתול] שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותו. הוא ביקש שאני אלך.
הספירה נעצרה ב7.
[הכול יהיה טיק- הא?]
דראמסלה;
***
חייב להיות איזון.
***
הוא רוצה לקבל הצצה לעשרים ושתים בדצמבר, אלפיים ושתים עשרה.
אני רוצה לקבל הצצה לכשאחזור מהודו.
[אנחנו יכולים ליצור ביחד אפוקליפסה.]
***
ma timi lai maya garchu.
[ma pani.]
***
"החשמל נגמר לי עכשיו."
[קורות הציפור המכנית.]
***
ג'וני טוען שאני אחזור בשבילו. אנחנו מסתכלים על בלגית לבושה סארי, והוא אומר ש,
גם אני אתלבש ככה כשאהיה אשתו. מנשק אותי וקורא לי "רוֹתם ג'י."
מנאלי;
***
לחשוב שהדלקתי נרות שבת לפני הנסיעה,
במחשבה שאולי יש מי ששומר.
***
אם כבר שלשול, אז לפחות בחדר הכי מבודד בעולם.
***
אני קצת מרגישה כמו קנדי.
דראמסלה;
***
משחקת מתחתנת, מזיינת, הורגת עם אוריאל.
הייתי מתחתנת עם דראמסלה, מזיינת את קאסול והורגת את מנאלי.
***
אחרי שבועיים של רגשות מעורבים, מתחיל לטפטף לי המוד טיול.
21 יום, אה?
אמריצר;
***
אני: התבייתתי בג'יפ. זה הספוט שלי בג'יפ.
אורי: זה הג'יפ ספוט.
קשמיר [סרינגר];
***
הקשמירית הכי יפה בעולם אמרה לי שאני נראית כמו ברבי.
***
ויפאסאנה זה טרק לנפש.
***
יושבים על המיטה בבואט האוס, רואים ספיידר מן3 ומנשנשים עוגיות.
ראג' מגיע עם בום, והולך.
איזה הודו זה.
***
אני מפנטזת על חיים עם ולדי, על אדן החלון.
[תלחץ הכי גבוה, אין גג מבחינתי.]
יודעת שהוא לא רואה אותי ככה.
***
מוד טיול :).
[לרי פורה];
***
אמנם חסר לי הקפה, אבל התה הקשמירי הזה לא רע.
[ארו];
***
משקאות על הסיפון.
***
מחלחלת לי ההבנה שאין לי מה לעשות עם זה, בטח לא כשאני בהודו. הגיע זמן להרפות.
***
עשרים דקות, מוקפת נוף עוצר נשימה, לבד.
***
"אני לא יכול להישאר פה עוד שתי טולות!"
מיקי סופר בטולות משך שהיה בארו.
***
היה לי טוב בחיפה.
האושר פה שונה לגמרי.
***
באופן מפתיע ומרגש, אני מטעינה את המצברים וחוזרת להיות שקטה.
***
לרגע יכולתי ממש להרגיש שחיפה רחוקה, וזו תקופה שעברה, ואני נזכרת בה, ברגעים, בטשטוש, ולא חיה בה. כאילו אבדה לי התחושה שזה רק קרה, אתמול.
הזמן עובר, אה?
***
רוב האנשים נושמים לא נכון.
***
קשמיר פתחה איזה פקק שהיה בי, ועכשיו הכול מציף אותי.
אתה הכי אמיץ והכי פחדן, בטיול.
***
אני לא יכולה להתחיל בכלל להסביר מה עושה לי כל המוסיקה הזו.
***
כשאתה שומע את מיגל בהודו, אתה לא מבין למה היא לא עלתה על המטוס.
***
או שאתה מרגיש את זה, או שלא.
הוא לא הרגיש את זה.
***
מקשיבים לנהר.
הוא;
זה מזכיר לי קיץ, את הבית של ההורים, ומזגן.
אני;
מה שאמרת הזכיר לי קרטיב תות. הנהר מזכיר לי רעש לבן.
מקשיבים.
ברקע, מתחיל המואזין.
***
עולה לעליית הגג ומרגישה כאילו ירדתי לבאר.
אחרי עשרה ימים בארו, עדיין מרגש פה.
***
מי שמביט בי מהצד, חושב שהתפלפתי.
אבל אני פשוט בבית.
***
בכל בוקר אנחנו מבשלים קפה שחור ומעשנים. אחר כך קונים לחם קשמירי במאפייה, ומכינים ארוחת בוקר ביחד. תמיד סלט [לימון], וביצים בשבילו. בימים של שמש, אנחנו שוכבים עלהדשא, מתנהגים כמו מאוהבים, עושים יוגה ונושמים נכון. הוא מנשק אותי במטבח [תאוות קטנות], אנחנו תולים כביסה, שוטפים כלים. זה מרגיש כמו תסריט הודו קלאסי. המגע שלו מפתיע אותי.
[סרינגר];
***
אני חושבת על ולדי ברטרו-רספקטיבה.
***
היתה לנו שיחה כבדה. אחרי שהוא גמר, המשכתי לנצל את הלפ-טופ והאינטרנט חינם. זה היה לילה לבן, דיברתי עם ולדי במשך שעות. הוא מתגעגע. הוא רוצה לתת לי את מה שאני צריכה, את מה שחסר לי.
לאדאק [לה];
***
כל הנסיעה היה קצר בתקשורת. כששכבנו במיטה בלילה והוא שוב פתח שיחה רצינית, הבנתי שאפילו במערכות יחסים בארץ לא נהניתי מזה, אז למה בטיול? למחרת הזמנתי לשנינו צ'אי, והלכתי.
הסתובבתי בלה דיי אבודה ומבולבלת. ולדי בראש שלי, עד שסוף סוף הצלחתי קצת להרפות ממנו. אני לבד אחרי שלושה שבועות מדהימים. נקודת שפל בטיול. הלכתי לבית היהודי במחשבה לפגוש מישהו שנוסע למנאלי, לחתוך לשם וזהו. בדרך נטע שלפה אותי, פעם שניה שהיא ככה באה בטוב. מאותו רגע צצו המון אנשים שהכרתי, מהודו ומהארץ. בצהריים כבר הזדיינתי עם רז, שהכרתי לפני חודש בדראמסלה. בלילה נסענו על הגג למסיבה במדבר. היינו מוקפים בהרים והירח המלא האיר את הכול. [עמית רצה לראות את הירח המלא, חשבתי.] חגי אמר שהריח שלי הוא אותו ריח שהיה לי בתיכון. נטע אמרה שיש לי ריח משלי, של סיגריות ונמשים.
זה היה סוף שבוע של טוויסטים.
אה, ו,
התקבלתי ללימודים.
עשרת ימי תשובה. מהרגע שהגעתי ללה, הכול רק הדרדר. נפרדתי מעמית, שכבתי עם רז ושנאתי את עצמי. כל זמן שאני פה, אני סובלת מכאבי שיניים בגלל הלחץ של האויר. השיעול לא עוזב אותי כבר חודשיים, ונהיה חמור יותר ויותר. כשנסענו לאגם, חטפתי מחלת גבהים. הזיתי ורעדתי, וקדחתי מחום. כשזו עברה, חטפתי קלקול קיבה רציני. בשלושת הימים האחרונים לא הצלחתי לאכול דבר, רק הקאתי ושלשלתי. אתמול בערב, המצב היה כל כך קשה שלקחו אותי לבית חולים. שכבתי על סדין מוכתם בדם של אחרים, עם מחט ענקית בוריד שלי, מופתעת איך הגוף שלי ניתק איתי קשר בדיוק מתי שולדי ניתק איתי קשר. אין יותר חלש מזה. [לא ברור לי מה מהשניים כואב לי יותר.] הסתכלתי מסביבי על המאושפזים האחרים, על אורי שליווה אותי ועשה הכול כדי להקל עלי, והבנתי; דברים רעים קורים גם לאנשים טובים.
צדתי לי טחנת רוח, כדי ששאר הטחנות יראו וידעו- לא מתעסקים איתי.
אני סיימתי להילחם בהן.
Two ways to become unhappy;
Not getting what you want.
Getting what you want.
***
אני עדיין לא מבינה כמה משמעותיים היו הימים האלו.
53 ימים של התנזרות התפוגגו כאילו לא היו.
התענגתי על הקול שלו, והמגע שלו, ועל העובדה שהחדר כל כך חשוך, שאנחנו בקושי רואים אחד את השני. הכול הצטמצם לכדי קווי מתאר בסיסיים, ואנחנו לא היינו צריכים יותר. מתמצאים בחלל. הידיים מזהות משהו מוכר, ההרגשה שלו בתוכי היתה כאילו מעולם לא יצא ממני. הטעם אותו טעם, הריח המשכר הזה, הוא אותו ריח משכר. ועם כמה שהכול היה כל כך מוכר ורגיל, שנינו הרגשנו שזה אחרת לגמרי, ופתאום מצאנו את עצמנו מתנהלים באינטימיות בועטת יותר. [הוא החזיק לי את היד, חזק, והצמיד אותי אליו כמה שיכל. כשנתקל בעיניים שלי בתוך כל החושך, הפסיק הכול ונישק אותי. לאט.]
חלפה בראשי המחשבה שאולי באמת, אין חזור. יש פה איזו, סליחה על הביטוי, התפלפות. הבעיה היא ש, יש למילה הזו קונוטציה כל כך שלילית. מה כל כך רע בלהגיע לנקודת האין חזור? אני חוזרת למציאות ומבינה שהשינוי אמנם קיצוני, אבל אני עדיין רוֹתם. ["זו לא התפלפות אם את יודעת שאת בסדר."]. בינתיים, זהו היום השלושה עשר שלי בארץ, ואני דבקה בדרך החדשה שלי למרות כל הרעש מסביב.
אני מאוהבת בדירה החיפאית שלי, ולא נורא לי להיות רווקה. שבעה חודשים אחרי, ואני עדיין לא רוצה מערכת יחסים. נתתי לעצמי לעשות את מה שאני עושה הכי טוב, ולנדוד במחשבות, כמו בחיים האמיתיים. יצרתי לעצמי פנטזיות גדולות, וההבנה שהן לא יתממשו לא איחרה להגיע. לשמחתי, למדתי כמה דברים בטיול הזה שעזרו לי להניח אותו בצד, או לפחות, את האווז. הפעם הנוספת הזו, שהגיעה ארבעים שעות אחרי שפסעתי ליד הקוטג' המוכר כל- כך, היתה מהפנטת. מרגיש לי כאילו אני חיה תסריטים, לאחרונה. לא הרבה אחרי שלחתי הודעה מיותרת [מתחרטת עד עכשיו], והוא לא יצר קשר מאז. כמו תמיד, אחרי כמה ימים אני כבר מתקדמת. הימים שלי, אגב, מלאים בכל טוב. אמא טוענת שחזרתי עם אנרגיה טובה, ושהכול מסתדר לי [טפו טפו טפו]. אני באמת נהנית, ולאט לאט חוזרת להבין שאני בארץ [עשרים ואחד יום, לא?]. אפילו, כבר חזרתי לעבוד. מדהים כמה מלצרות יכולה לבוא בטבעיות אחרי שנים. כאילו לא עזבתי. לשמחתי כל מי שרציתי שישאר כשאשוב, נשאר. למעט ולדי, וכמו שסוכם- זה עדיף. שישי בלילה תמיד ישאר שישי בלילה [איך אני אוהבת את הכרמל בשבת בבוקר], וכרגיל נשארתי לשבת עד הבוקר. חיים אמר שהוא דווקא מעדיף משמרות בוקר, כי הוא אוהב להתעורר עם העולם. אני אמרתי ש, אני אוהבת משמרות לילה כי אני אוהבת לא להיות מסונכרנת עם העולם. לחיות בזמן אחר. בכלל, מאז שחזרתי לא עזבה אותי התחושה הזו שיש בשדות תעופה. אתה לא שם ולא שם, משהו תלוש.
מה שכן, אני שמחה בהחלטה שלי לחזור. במשמרת לילה אחת הם השלימו לי את כל מה שהפסדתי, ואני שונאת רכילות. בעיקר אני שונאת, כשאני מאמינה לה. הכוונה, אם נראה לי הגיוני מה שסיפרתם, הרגע, כרגע אני לא מצפה ליותר מדי מאותו אדם. ואני מאמינה. הדברים ששמעתי בשישי בלילה, חתמו סופית את מה שזה לא היה עם ולדי, מבחינתי. שום דבר לא משנה, הכול מתגמד, ובעיקר הוא. לא מסוגלת לדמיין את עצמי נותנת לו לגעת בי שוב. [מזל שהיתה פעם אחרונה, לפני ששמעתי את כל זה. קלוז'ר מתבקש.] [כזה אפס.]
נדמה לי שאני מרוצה מהשיגרה שנוצרת כאן. שילמתי את שכר הלימוד ואני רשמית סטודנטית. אני לא יודעת מי גאה בי יותר, אבא או אני. אני ישנה עם חתולה מדברת, ובכל פעם שאני מתעוררת אני נרגשת מהנוף.
ישבתי בסוף העולם, וכל מה שחשבתי עליו הוא איך אני אסרב לו.
[נדמה לי שזה היה אחד הריבאונדים הארוכים.]
החיים שלי מסתדרים כמו דומינו, אני מברכת על כל הטוב שבהם. נדמה שמצאתי דרך, נדמה שהאבק מתפזר ואני זולגת אל תוך שיגרה שהעזתי לדמיין עוד קודם. אני כבר לא מוצאת את המלים לכתוב כמו שכתבתי. המחשבות שלי הן כמו בדידים, ואני עדיין זוכרת את הצבעים של אלו. לגרום להן לעבור את הקו שבין עננים בראשי לבין אותיות שחורות בדיו או בפיקסלים, זה עניין של דיוק, ואני מכאיבה לדיוק עצמו כבר שנים. ואולי אני מרגישה שינויים של הקפדה על ניקוי המחשבה. בכל פעם שאני עוברת ליד המטבח האדום, אני מתרגשת מהנוף. בכל פעם שאני נכנסת לשירותים, האריחים מקדמים את פניי. כשאני במרפסת, אני שוחה בין העלים עם שאר הדגים. שכחתי איך לשתוק. היה לי נעים כל כך לעשות את זה, אבל כשזה לא בכפייה אני מפספסת. אני מגבבת שטויות, כהרגלי, ובכל זאת משתדלת לא להתנצל על כך. זה תהליך איטי, ללמוד לאהוב את עצמך, אבל היום יותר קל לי לעשות את זה מפעם. אני מחכה לתיקון שלא תלוי בי כרגע [לא יכלתי לעשות עם זה כלום.]. קשה לוותר על הרגלים ישנים. במשמרת הראשונה מאז שחזרתי, הרחתי את הריח של המאנצ'ס לידינו וזה היה מוכר עד כדי גיחוך. היום, התנגן ברקע אחד השירים היותר סמליים של תקופת טרום הודו2, ואני לא יכולה להגיד שלא צבט לי. צביטה כזו שמהולה בהשלמה חיובית ש, זמן עבר. הכול דינמי. דווקא מוצאים חן בעיניי השינויים האלו. הצמה שלי תלויה על הכתף השמאלית, אני לובשת וסט כשאני במצב רוח טוב. בין ההחלטות הטובות שעשיתי בחודשים האחרונים; להיפרד מדר, להירשם ללימודים, לחזור להודו, לעלות לקשמיר, קעקוע חדש, טושיטה, לעבור לגור עם רע ולחזור לעבוד בגרג. בין ההחלטות הפחות טובות; לאבד את עצמי בין הזרועות שלו [כשהוא פורט על המיתר, הזמן זורם לו לאחור]. על טעויות משלמים. אנחנו מחפשים את חוסר השלמות כי אנחנו בעצמנו לא מושלמים. מבינה שתמיד יהיה משהו חסר, שימנע מהתמונה להיות מושלמת. ככה זה. שאר החלקים בתמונה לא מנחמים אותי, אלא מרגשים אותי ומוערכים בלי שום צל של ספק. השילוב הנצחי בין המודעות שלי לבין האמוציונאליות שבי, רוקע ברצפה. הייתי רוקעת איתו, אם היתה לי האפשרות לרעוש בשקט. אני רוצה שיהיה בתוכי מישהו אחר, כי הוא האחרון שהיה בי, ויש בי צורך לנקות אותו ממני. בכל פעם שמגיעה הזדמנות, אני מחייכת ומסרבת, לעת עתה [יותר טוב כלום מכמעט.]. הספדתי קשרים שלא בריאים לי, שכחתי שבריא להתאבל. יכול מאד להיות שהבודהיזם מחלחל בי בכל יום עמוק יותר ויותר. אני שמה לב לתגובות שלי, ולמעשים שלי ולאיך שאני מתמודדת עם דברים, ואני גאה בעצמי. אני רוצה להזכיר לעצמי, להמשיך לחיות כל רגע בפני עצמו, להמשיך לתת הזדמנויות שוות לכולם ולהמשיך לאהוב בלי תנאים. באותה הזדמנות, אזכיר לעצמי לתת הזדמנות שווה גם לי.
כל הבדידים שכתבתי עדיין לא פותרים לי את התרגיל. מתמטיקה תמיד היתה עקב אכילס, בשבילי.
[יונה וולך, אהוד בנאי, עברי לידר, בהתאמה.]
מי שמחליף תחתונים במושב האחורי של המכונית בערב ראש השנה, מחליף תחתונים במושב האחורי של המכונית כל השנה.
עריכה;
איחלתי לו מזל טוב וביקשתי שישאיר את הדלת פתוחה, נעלתי את הקפה והגעתי אליו. התפשטתי ליד המיטה והרמתי את הרגל מעל הכבל של המאוורר. הוא היה מנומנם, אז שאלתי אם רוצה להמשיך לישון. לא היה אכפת לי גם ללכת. שמתי לב ש, אני מאבדת תחושה של זמן בזמן שהוא מתעורר אלי. הוא נהיה ברוטלי, בודק גבולות. אני מצייתת. אין דבר יותר מוכר מהקולות שהוא משמיע. אני מאפרת במגירה וקוראת לו "אפס". זרקתי לו אמת בפרצוף וקיבלתי אחרת בחזרה. זה לא שהוא חולה נפש כמו שהוא פשוט כמוני. לפעמים אני מנפצת את הבועה ורואה דברים בפרופורציה. אני חיה בשביל רגעים כאלו.
לא כזו חלשה, דווקא.
לא סתם תמונות של אנשים בחו"ל תמיד נראות מאושרות יותר. אני לא מוצאת את עצמי, ויותר נורא מכך- מוצאת את עצמי חוזרת לחיים בארץ [שאני אוהבת] אבל חולמת על חיים שם. ללמוד, לחיות, לטייל. זה חלום רחוק שאני יודעת שיקרה, וכבר התחלתי לתכנן איך אני חוזרת להודו, שוב, בין שנה א' לב'. זו סוג של התמכרות, שבריאה לי יותר מההתמכרויות האחרות שלי. זה לא שבארץ לא יכול להיות לי טוב, אבל האושר כאן הוא לא האושר שם. וכשאת מוצאת את מה שעושה לך טוב, באמת, איך את יכולה לוותר עליו? רינת חזרה לארץ מוקדם מהצפוי בטענה שהיא מרגישה שהיא מעבירה זמן בהודו, עד שתחזור לחיים שלה בארץ. אני מרגישה שאני מעבירה זמן כאן, עד שאחזור לשם שוב. לפעמים נדמה לי שאני במקום הלא נכון, בזמן הלא נכון.
הוא צועד בביטחון [ששמור רק לו] צעד קדימה. אני נהנית ומתרפקת על השינוי, ומתאכזבת שוב כשהוא צועד שלושה צעדים אחורה. כבר הבנתי, זה תהליך שהוא עובר, ויקח לו זמן. ואני סבלנית. אין סבלנית ממני. קולות של נשיקות ומכרים שמתארסים לא צובטים לי בכלל, אני לא בנקודה הזו. אני סבלנית.
נוצרת בינינו דינמיקה של יחסי שולט- נשלטת, שאהובים עלי מאד. אני חוזרת לקרוא, ולבדוק, ולגלות שוב, כמה שאני נהנית להישלט. אני אוהבת לקבל ממנו הודעה ולהתייצב אצלו, לספק את צרכיו. זה הסיפוק שלי. כשהוא שאל אותי למה אני לא גומרת, אמרתי שרק איתו אני לא. הוא שאל למה, ואני המשכתי למצוץ. כשלקחתי אויר עניתי ש, המטרה פה היא שהוא יגמור, לא אני. התגובה שלו היתה מתבקשת, ואני המשכתי להתמסר לעולם הBDSM. הבעיה היחידה היא ש, אני מכירה את העולם הזה. אני מודעת למה אני רוצה להשיג ואיך אני יכולה להשיג את זה. הוא חדש, ומתנסה על חשבוני. ["אף אחת לא נותנת לי את מה שאת נותנת לי."] בתור שולט טוב, אתה צריך קודם כל להיות קשוב לנשלטת שלך. להבין מה היא צריכה. זה סיפוק הדדי. הוא לא הבין את זה עדיין. אלפי סיפורים על שליטה מסתיימים בלטיפה, או נשיקה, או הערה כמו "עשית אותי גאה". הוא עדיין לא מבין שבתור הכלבה שלו, אני צריכה לקבל את החיזוקים האלו מדי פעם. זו סיטואציה הזויה, לראות את השולט שבו יוצא החוצה ומתפקד כמו שולט לכל דבר [מפתיע כשחושבים על חוסר הניסיון שלו בתחום], אבל בלי הדברים שאני רגילה אליהם [ושמקובלים בעולם הBDSM]. בלי מילת בטחון, בלי חיזוקים חיוביים, בלי להיות קשוב ולהבין ששנינו פה כדי להינות. הוא עדיין רואה רק את עצמו בתוך כל הדבר הזה. אבל אני כלבה טובה, ואני כבר יודעת מתי הוא יקרא לי ובאיזו מהירות אני אגיע. אני סבלנית.
אני מתמסרת לבודהיזם ומחליטה החלטות קריטיות על בסיסה. להתפטר מגרג היה לי קשה, וכבר כמעט שבוע שאני מרגישה תסכול, ממה שהלך שם. אבל הייתי חייבת לעשות את זה, כדי שיהיה לי טוב יותר אחר כך. וזה קשה. אני בחורה שצריכה לעבוד ולהיות עסוקה, אחרת אני יושבת במרפסת ושותה בצהריים, משוטטת באתרים חסרי תכלית ומתמרמרת. בשבת בערב יש לי התלמדות בפאב. הרבה זמן לא עבדתי בפאב, ועדיין, עשיתי את זה כל כך הרבה שנים שאני לא מפחדת. הבטחתי לעצמי ש, אני אתפרק כמה שארצה בעבודה הזו, ואחזור לאמן את הכבד שלי. עוד בראיון הייתי נטו אני, נטולת מניירות, לא מעגלת פינות. אפשר להסתכל על זה כתקופה של הרס עצמי. בעיניי זו תקופה שצפוי היתה שתגיע, אחרי הודו. הנחיתה הזו קשה.
"את אמורה להיות בהודו, לא?"
"כן. אני אמורה להיות בהודו."
לא זולה, ולא זונה.
אני בחורה דיי אסרטיבית, יש לי דעות על דברים.
אני מוקפת תמיד, ועדיין יבחינו בי בקבוצה.
אני אינטלגנטית ושנונה,
ובגדול,
דיי מגניבה.
רק כשאני איתו,
אני מסירה מעלי את שכבות האגו ש
ביקשתי להסיר עוד מזמן.
אני הופכת מודעת לעצמי ו
למידתי שקטנה.
כשאני יוצאת מהבית שלו,
אני הכי נקיה שיש.
מה שפירסמתי בכלוב;
מה שאני רוצה;
פורסם לפני 3 שעות ב - 7 באוקטובר, 2011 בשעה 00:07אני רוצה שתמשיך לשלוט בי, כן, אבל שתבין שאני גם בן אדם. פעם אחת אמרת שאכפת לך ממני, וכנראה שאני נותנת לפעם הזו יותר קרדיט ממך. אני רוצה שתזיין אותי בעמידה, למרות שאתה טוען שאתה זקן מדי בשביל זה. אני רוצה להיות מסוגלת לדבר איתך על עניינים לא קשורים, כי פשוט ככה בא לי, ואתה, אתה לא חייב לענות. רק תקשיב. אני רוצה שתקרא לי לעיתים תכופות יותר. אני רוצה שתרצה שאני אגמור. אני רוצה שרגע לפני שאני הולכת, תנשק אותי. אני רוצה שתהיה שולט-מאהב-חבר. ללא מחויבות, אבל עם אכפתיות גדולה. אני רוצה שתגיד לי להישאר לישון, ולא תכתוב לי את זה בהודעה [כי אז, אולי, אני אשאר]. אני רוצה שתכין לי קפה. אני רוצה את כל המחוות הקטנות והסתמיות האלו שגורמות לי להרגיש רצויה. אני אמנם חור, אבל כשאני איתך אני חור שלך. אני לא רוצה מחויבות, אני לא מחפשת אותה גם. אתה יודע את זה. אבל כן, אתה היחיד שאני מסוגלת לדמיין את עצמי קוראת לו "בעלי". לא כי אני רוצה להתחתן איתך, או בכלל. אלא כי אני רוצה אישור בכתב לכך שאני שייכת לך. אני שייכת לך, איך לא הבנת את זה עדיין? זה טוב לי, הפורקן הזה.
אין לו מושג.
פורסם לפני 7 שעות ב - 6 באוקטובר, 2011 בשעה 20:14עברו כמעט שלושה שבועות. בדרך כלל, הוא לא יחכה יותר מזה, ולא פחות מזה. מקבלת הודעה. הוא רוצה שאני אמצוץ לו [כי אף אחת לא עושה את זה טוב כמוך], ואני בדרך אליו. הוא השאיר את הדלת פתוחה, כרגיל, ואני נכנסת ומגיעה למיטה אחרי מסלול מכשולים, שאני מכירה היטב. הוא מתעורר וישר בודק אם אני כבר עירומה. לא הייתי מעזה להישאר לבושה ולשמוע שוב את המשפט הזה, "למה את עדיין לבושה?". כבר ממזמן ויתרתי על הפנטזיה בה הוא מפשיט אותי לאט. למעשה, כשרק התחלנו להזדיין, הפכנו לנו למנהג את כל מהלך האירועים. מסיימים לעבוד, מקפיצה אותו הביתה. הוא שואל אם אני רוצה להיכנס, אני מהססת ואז מסכימה. מלטפת את החתול, מתפשטים, אני מוצצת. הוא מזיין אותי כמו שרק דמיין שאפשר, אני בובה בידיים שלו. גומר לי בפה, בולעת, סיגריה, נתראה מחר בעבודה. ואז נסעתי לכמה חודשים. הוא לא יודע כמה שהוא שולט מוצלח, אבל ניתק איתי קשר כשהייתי צריכה אותו יותר מהכול, וחזר להיות איתי בקשר רגע לפני שחזרתי לארץ, מוכנה לא לראות אותו יותר. ובאמת כשחזרתי, הוא אמר לי לבוא ואני לקחתי את הרכב ונסעתי כמעט שעה בשבילו, זורקת לפח את כל ההתגברות שלי. מכיוון שאנחנו לא חולקים יותר עבודה, הקשר בינינו הפך רשמית להיות נטו סקס. הוא לא הכיר את עולם השליטה. זה הצחיק אותי, "כתוב לך שולט על המצח", אמרתי. אני סיימתי מערכת יחסים מאד ארוכה ומאד ונילית, עם בחורה שאני אוהבת עד היום. אבל אהבה זה לא מספיק, ויצאתי לעולם לחפש את מה שפעם ריגש אותי. נפלתי עליו. הוא היה מופתע לגלות שמישהי זורמת עם השטויות שלו, ואני הופתעתי לגלות שהוא חושב שאלו שטויות. מהר מאד הסקס בינינו הפך לסשנים אלימים. התגעגעתי לזה כל כך, והוא היה מופתע לגלות מישהי שמסכימה לו להגשים את הפנטזיות האלו שלו. לקחתי אותו תחת חסותי והנחתי לו לשלוט עלי, ולפעמים אני מצטערת שאין לו יותר ניסיון בתחום. על מילת ביטחון אין מה לדבר, ולטעמי, הוא עדיין לא הבין מאיפה הסיפוק שלי נובע. שולט צריך להבין את הנשלטת שלו, הוא אפילו לא מנסה. אבל, אני מזכירה לעצמי, הוא הסקס הכי טוב שהיה לי בחיי, ואני מאוהבת, גם. גם בפעם הזו, כמו בקודמות, הוא מתעורר לתוכי. אני רוצה לתת לו הכול, מלקקת ומוצצת, ויונקת ושואבת, ומעבירה את הזין שלו על הפנים שלי כמו כלבה טובה. הוא תמיד מופתע כשאני מגלה לו כמה נשלטת בחורה יכולה להיות. מופתע ומגורה. הוא מרים אותי אליו, משאיר סימנים על הידיים, ומניח אותי על הזין שלו. אני רוכבת. כשהתחלנו להזדיין לא חשבתי שאני זוכרת איך זה להיות עם גבר, אחרי קשר כל כך ארוך עם בחורה. הוא הניח אותי עליו ואמר לי, "זה כמו לרכב על אופניים". אחר כך צחק ש"את יודעת טוב מאד מה את עושה". הוא אומר לי להתהפך, אני מתהפכת. הוא אומר לי לפסק, אני מפסקת. הוא מכאיב לי, אני נרטבת. לפעמים אני מתנחמת ברקטום שלו כדי להרגיש בתוכו. הוא אוהב את זה, אני דוחפת את הפנים שלי עמוק יותר ויותר. פעם הוא אמר לי ש, לא משנה לו אם אגמור או לא. עכשיו הוא מבקש שאאונן מולו. אני מוצצת, מאוננת, מוצצת. הוא בודק אותי, מגלה שאני רטובה [למה הוא תמיד מופתע שאני רטובה?] וחודר אלי עם שלוש אצבעות. אני רוכבת על היד שלו ומוצצת את הזין היפה שלו, והוא שואל "מתי בפעם האחרונה גמרת?" אז אמרתי לו את האמת, "רק איתך אני לא גומרת". הוא שואל "למה?", אני ממשיכה למצוץ. כשעצרתי לקחת אויר, אמרתי לו "כי איתך המטרה היא שאתה תגמור, לא אני." "אז תגרמי לי לגמור." רק הקול שלו, הדורש והתוקפני, והמרוכז כל כך בעצמו, יכול לגרום לי לצרוח מעונג, ואני מתאפקת ונותנת את כל כולי לזין שלו. הוא גומר לי בפה, אני בולעת כרגיל. הוא קם לשירותים ואני מדליקה סיגריה. נתראה בעוד שלושה שבועות. זה ממשיך להדהים אותי כמה שהוא לא מכיר את העולם הזה, אלא פשוט סוציופת שמצא כלבה טובה. נפלתי עליו טוב, כנראה. ולא אכפת לי שהוא לא קושר אותי, ולא משתמש באביזרים אחרים. כל מה שאני צריכה זה את הידיים שלו, שיכאיבו לי, את הזין שלו, שימלא אותי, ואת הסוציופתיות שלו, שגורמת לי להמשיך לחזור אליו פעם אחר פעם. תהיתי לעצמי, בימים האחרונים, מה יקרה אם יכנס לכאן ויקרא קצת על העולם הזה, שהוא לא יודע כמה הוא שייך לו. אולי עוד אקבל איזה ליטוף על הראש, או משהו.
2 חברים אוהבים את זה
זו בהחלט נראית כמו התפלפות דיי רצינית, וגם מרגיש ש, אין דרך חזרה, אבל.
הבודהיזם זה מה שמשאיר אותי פה, כרגע.
הכול זמני, יהיה בסדר.
רק תמשיכי;
לעשות טוב.
להימנע מלעשות רע.
להקפיד לנקות את המחשבה.
אז זה התחיל מיום רע, והמשיך לשבוע קשה. מאד מהר נוכחתי להבין שזו פשוט תקופה לא טובה. לשכב על המיטה בחושך, לשמוע מוסיקה עצובה מדי, לשתות לבד בצהריים. לפרוץ בבכי בזמן נהיגה [אם יש לך את הכול]. נסיבות מצערות הביאו אותי למועקה כבדה משהיו צריכות, כנראה בגלל הסיבה העיקרית לדיכאון הזה. [והיא, שאני לא אמורה להיות פה.]
אמא שלי אמרה כשחזרתי, איך שהכול מסתדר לי. הדירה, העבודה, הלימודים. חייכתי ואמרתי, לאט- לאט, זה לא מובן מאליו. וזה באמת ברח לי מבין האצבעות. [אפשר רק לאבד.] מדהים כמה שהחזרה לארץ היתה על הצד הטוב ביותר, וכגודל הציפיות גודל האכזבות. הנחיתה הזו קשה. יותר מהקודמת, אין ספק. כנראה היה משהו מנחם בלחזור מהודו בפעם הראשונה ולעבור לגור עם בת הזוג שלי בצימר בראש פנה. לטייל, לעבוד, לאהוב. החזרה הפעם היתה ישירות לחיים האמיתיים, שהם מדהימים בפני עצמם, אבל. אבל זו לא הודו, והאושר שלי פה הוא לא האושר שלי בהודו. יכול להיות לי מדהים בארץ, ויהיה לי, אבל אני יודעת מה יכול להיות לי שם, מה יהיה לי שם. אני מבררת המון על לימודים בהודו ואפשרויות ויזה שונות. רינת אמרה ש, אנחנו כל הזמן הכרנו אנשים שעברו לגור בהודו, וכמה טוב להם להגשים את החלום הזה. לעשות מה שנכון להם. כנראה שעכשיו נופל לי האסימון שגם אני מאותם אנשים. גם אני אארוז את המוצ'ילה הנצחית שלי והשורש, הפעם אקח גם את ארגזי הספרים, ואעבור לחיות בהודו. זה תמיד מפתיע לגלות שהחיים שלך משנים כיוון, ונהיים מה שתמיד רק שמעת עליו. אבל כרגע, אני פה. אני פה כדי ללמוד שלוש שנים באוניברסיטה, תואר שמרתק אותי ויתן לי את הפלטפורמה לעבור להודו ביותר ביטחון. רינת חזרה לארץ מוקדם מהצפוי כי הרגישה שהיא מעבירה זמן בהודו עד שתחזור לחיים האמיתיים שלה, בארץ. אני אמרתי לה בכיפור ש, אני מעבירה את הזמן בארץ עד שאעבור לחיות את החיים האמיתיים שלי בהודו.
אז כן, זו נחיתה קשה. יותר מהכול, אני מרגישה משהו לא טבעי בזה שאני פה. אני לא אמורה להיות פה.
אתמול מיקי אמר, בהקשר אחר לחלוטין, שהוא מרחם על בחורה מסוימת. אני חשבתי לי, כמה אני שונאת את הרגש הזה, רחמים.
קרצפתי את הדירה והתיישבתי לסיגריה במרפסת. חיכיתי לרגע הזה. ידעתי שאנקה בו משהו מעבר. אני יושבת במרפסת המקושטת שלי, בדירה המהממת שלי, שאני חולקת עם הבחור הכי מתוק בעולם, ומבינה- אני מפסיקה לרחם על עצמי.
אני אגרום לכך שיהיה לי טוב. הכול זמני, דברים משתנים, ואני כבר אלופה בלהתאים את עצמי לנסיבות חדשות.
אז אולי אני מרגישה קצת על הולד, אבל אני אנצל את הזמן פה ואוציא ממנו את המירב. יהיה לי טוב כאן, אני יודעת. ככה זה, כשאת מוקפת בטוב. ככה זה, כשאת סומכת על עצמך. ככה זה, כשאת יודעת מה מחכה לך ובטוחה בעתיד שלך.
יהיה בסדר.
ככה זה.
[יכול מאד להיות שהבודהיזם זה מה שמציל אותי כרגע.]
מסקנה נוספת, אגב, היא שאין לזה סיכוי.
כרגיל.
[נעם רותם.]
אני מחנה ליד הבית של עיניים כחולות. נכנסת דרך המרפסת ["אני לא חושבת שהיתה פעם אחת שעברתי בדלת של הבית שלך"] ומתיישבת על המיטה. הוא שר במקלחת, אני מעבירה לחינוכית עשרים ושלוש, ומחייכת כשהוא מגלה אותי בחדר שלו.
הוא נותן לי את כל החיבה שבעולם. אנחנו מתכתבים בכל יום, פורקים אחד לשני ומתלטפים כל זמן שאנחנו ביחד. הוא שואל אם להדליק לי את הדוד, מתאכזב כשאני פורשת לישון בבית.
ביום שני הקשבתי לו במשך שעות, ושמתי את השדים שלי בצד. בבוקר היה לי התקף מאניה ולא הייתי צריכה להסביר לו את זה.
במעט שישנו, הרגשתי אותו מלטף לי את התחת, מרגיש אותו קצת, וחוזר להיות אפלטוני.
נסעתי לכרמל, להופעה של מוניקה סקס. כשחיפשתי חניה [במשך ארבעים דקות] עברתי פעמיים ליד הבית של ולדיק. היה אור.
בדרך מגן האם עברתי ליד הגרג. שתיתי שוקו בשקית וראיתי את הבנות עובדות.
לא הרגשתי החמצה.
ההופעה, אגב, הזכירה לי את החטיבה.
נהניתי.
אני: חשבתי מחשבה ממש שנויה במחלוקת כשהייתי אצלך.
עיניים כחולות: ho?
אני: אני לא בטוחה איך לנסח את זה במלים.
זה הרגיש לי כאילו הוא מזיין אותי ולא נותן לי שום דבר מעבר, ואז אני מגיעה אליך ומקבלת את כל החיבה והאכפתיות שבעולם.
סוגשל, למה זה לא קיים בבן אדם אחד, שני הדברים האלו.
זה פשוט מצחיק אותי שהוא כל מה שאני צריכה בקשר לסקס, אבל הוא בחיים לא יכין לי קפה בבוקר. ואתה כל מה שאני צריכה כדי להרגיש בטוחה, אבל בחיים לא תשכב איתי.
קצת על מה שהבנתי לאחרונה;
עד עכשיו עברתי כמו רובוט את השלבים הכל כך ידועים מראש עם ולדיק.
הוא מזיין אותי, [שמתם לב שאני כבר לא אומרת שאנחנו מזדיינים?] אני מאוהבת קצת.
אחר כך כועסת ומבטלת אותו, ואז חוזרת למסקנה הנצחית;
זה לא משנה אם אבוא אליו או לא, אז למה לא?
ואז הוא מזיין אותי שוב וחוזר חלילה.
מקודם חשבתי לי,
מה אם אני אשאל אז למה כן?
חוץ מזה, בדרך לחיפה היה לי טוב, ליותר מרגע אחד. ובכלל, אני אוהבת את ההורים שלי.
החברה הכי טובה שלי טסה לשלושה חודשים, ונראה לי שזה הדבר הכי נכון לעשות.
מחר אני מתחילה משהו חדש.
נובמבר קורץ לי.
תזכורת לעצמי;
מתחיל להיות לי קר.
"מה בא לך?"
"שלושים אלף שקל ובית בהודו."
עשיתי את ההחלטה הנכונה ו
אין בי שום נחמה.
[אני צודק
אבל נשארתי לבד.]
עוד מעט הוא כבר יהיה רק זיכרון.
איזה חמוץ זה.
[ארז לב ארי.]
מודדת זה הטקסטים הכי יפים שנכתבו בשפה העברית.
וכן, אמרו את זה לפני.
מקשיבה ל"ביום שמש יפה", ולא מרגישה כלום. זה שיר שרינת הכירה לי לפני שנתיים, בהודו1. באותה תקופה כל כך הזדהיתי עם המלים שלו, והמוסיקה, והכול. עכשיו, קשה לי להיזכר ברגעים בהם הרגשתי מאוהבת. קשה לי לזכור את האהבה הזו. זאת אומרת, אני זוכרת הכול. את הטיולים, והבדחות האישיות, והחיבור האינסופי. את הארוחות שהכנתי לה, את המיץ תפוזים שהיא סחטה לי בעבודה. אבל אני לא זוכרת איך הרגשתי. בכלל, אני לא זוכרת התגברות קשה מדי, לאחר הפרידה. הייתי עצובה, כי זה נגמר, אבל הייתי מוכנה לזה הרבה לפני. לא הייתי מאוהבת בה הרבה לפני.
אז כן, בעוד שנתיים, או שנה, או כמה חודשים, או חודש אחד, אני כבר לא ארגיש כמו שאני מרגישה עכשיו. ויותר מאוחר, אני כבר לא אזכור את איך שהרגשתי. לא עד שזה יקרה שוב. לא הרגשתי ככה מאז מיכל. רק שזה מרגיש אפילו יותר עוצמתי.
כואב לי בלב.
וגם;
איך רואים שאני נוודית. כמו שיש אנשים שמעדיפים לשמוע שירים מסוימים בתקליטים, אז אני מעדיפה לשמוע אותם באמ פי.
ועוד;
תפסיקי לעשות מזה יותר ממה שזה.
עשיתי את ההחלטה הנכונה.
עריכה;
לגלות שאני אלרגית לשפיך שלו, אחרי שמונה חודשים, עכשיו, זה מצחיק.
כל הפסים האלו, שחורים ולבנים.
אם לא אכתוב פה, אז איפה.
אולי לא מעריכה את עצמי מספיק אם הופתעתי,
ועדיין
צריך לדעת להשתמש במשקפת הזו.
בצד אחד את רואה פנטזיות
ובשני מציאות.
רוֹתם, תתעוררי.
מה שרצית קרה.
זה הכול.
את לא צריכה יותר מזה.
את לא רוצה יותר מזה.
ככה זה.
הכול בסדר.
מנטרה לקראת התחלה חדשה?
וגם, מצחיק שתמונת הפרופיל שלי היא התמונה הנצחית מהמסנג'ר, של בוב גלדוף.
כן, זו עם הפסים.
וכולם מפרסמים סטטוסים של לימודים,
שלום כיתה
ואני מזמזמת
I don't like mondays.
עריכה;
מסתמן;
חגיגות העשור מיוצגות על ידי פריחה על החזה ושרירים תפוסים בעת הישיבה על האסלה.
אוקטובר אלפיים ואחת עשרה היה חודש קשה. מצביעות על כך מספר עובדות;
חשבון הבנק שלי, קיצור הדרך לסוליטר, המשקל שלי.
מסתמן;
את יכולה לא לתת לאגו שלך להחליט בשבילך החלטות אבל
קחי בחשבון שאגו של אחרים יחליט בשבילך.
[וזה המבחן האמיתי.]
עוד מסתמן;
אני יכולה לבכות לאמא שלי על סיגריה ו
לבכות תוך כדי נהיגה,
ו
לבכות.
מה גם ש;
בחלתי בסקס חסר רגשות.
או;
אני מתמכרת לאנשים.
ואחרון;
חגיגות העשור, בסימן פריחה על החזה.
עקב השוטטות שלי בישראבלוג בחודש האחרון [דיכאון, כבר אמרנו],
כמעט מתבקש לסיים את הפוסט הזה עם רשימת מלאי של הדברים שהכנסתי לפה שלי היום, ולאחריה תמונות, ציטוטים וגליטרים בנושאי
לב שבור, פרו-אנה, יאוש, פרח או נוף.
מצחיק, צוחקת.
עכשיו שנובמבר יבוא.
אם רע ודגנית אומרים את השמות שלהם בזמן סקס, וולדיק אומר "פאק" ואני, לפחות חושבת, "אלוהים", זה אומר שאנחנו גם קוראים אחד לשני בשמות שלנו?
כל הריגושים מרדו בי כעבדים
כל הרגושים מרדו בי כעבדים
ששמתי להם מחסום
שעיניתם מאחורי סוגר ובריח
שמזון הדמיון נשלל מהם
והייתי לוקחת
בלי תמונת הרגש
בלי לב
לאהב בלי תמונת פניו
בלי הרגש
סופך שיקפצו עליך מבפנים
יזיזו בך בכח כל מה שלא רצית
יפרצו לך החוצה מהפנים
ינטשו אותך פתאום בלי
/יונה וולך
***
היום למדתי לכתוב את השם שלי בהינדי.
הרגשתי כמו
קצה חוט של הגשמת חלום.
*
אני לא רוצה לוותר על ה"הלוואי" הזה.
בפטיפון, דיוויד בואי שר על אהבה מודרנית. אני חושבת על היום הכי חם בשנה. לשבת על החוף עם כדור גלידה על הראש.
לא דיברתי על החודש האחד עשר בשנה, למרות שהיה רווי בהתנסויות חדשות.
בפינה הקבועה שלי, מדמיינת נזירים הולכים ביערות.
האווז מספר סודות. סודות הם כיפיים עד רמה מסוימת, אבל זה לא כיף כי הסוד הוא עלי.
אולי אחרי ששוקעים בחול הטובעני, מתעוררים עם אישון שמאלי מוגדל.
גם זו סוג של הארה.
החודש השנים עשר בשנה התחיל ואיתו גם תחושת ראסה.
הייתי כותבת פה שנגמרה הטבולה, אבל אני כבר לא פריקית ובכלל, לומדת הינדי.
היום הוא סימן אותי, וזה מרגש אותי. לא כמו מה שהוא עשה מיד לאחר הסימון.
הגיע הזמן להפסיק פשוט לנשום, ולהתחיל לחיות.
פשוט לחיות?
"רוֹתם, תגידי את זה."
"היתה לי קצת סחרחורת."
אני לא מוצאת את הקול הכותב שלי. זה, הרציני, הדרמטי, שמציג אותי קצת אחרת. כל מה שנשאר לי זה קטעי מחשבות ועננים שחולפים. אני לא נותנת לשום דבר לגעת. מי שיתאהב בי, יתאהב בי גם עם מנדלה על היד. אני צריכה לעבור את החודש הקרוב, ואז רק עוד את שאר החיים.
בסוף יצאתי קצת אחרת.
חליק.
מלוח מדי.
עריכה; מה ששיטוט בבלוגים ראנדומלים מביא.
האם יש דדליין לאהבה?
לפני כמה שבועות ציינתי שנה לפרידה מדר. התאריך גרם לי לחשוב. הרבה השתנה מאז. המחשבות עלו בצורת נוסטלגיה חמוצה ומתוקה, שמחה וסיפוק מהבחירה הזו, החמצה כללית ואכזבה מההישגים בתחום מאז ובעיקר, השלמה עם מה שיש לי כרגע. זה נכון, אהבה אין לי, אבל גם ככה טוב. כמו שזה. כרגע. מצחיק כמה שהכול זמני, אפילו הרצון להיות רווקה שליווה את הפרידה שלי מדר. מאז שהכרזתי שמצפות לי שלוש שנים של רווקות מבורכת, הספקתי להתאהב בפאק באדי שלי, להתגבר עליו ולהודות, בסוף של יום, שאני מוכנה למערכת יחסים חדשה. אמיתית ובוגרת, תודה. אם בתאריכים עסקינן, מחר תעבור שנה מאז הפעם הראשונה שולדיק ואני הזדיינו. כן, אני מופתעת ומשועשעת מכמות השינויים שהשנה הזו הביאה איתה. רוֹתם של לפני שנה היתה אומרת שזו קארמה, שישבר לי הלב אחרי ששברתי אחד. רוֹתם של היום יודעת שקארמה זה משהו אחר לגמרי, וששלי לא מפחידה אותי. ועדיין, מאמינה באיזון. אני מתגעגעת לדר. בחיים לא ארצה להיות איתה במערכת יחסים שוב, אבל לא ראיתי אותה תשעה חודשים, ועברו שלושה מאז שהיא חזרה לארץ ובחרה לנתק איתי קשר. אמנם יצרתי לעצמי חיים חדשים ומלאים שלא כוללים אותה, אבל זה פשוט מוזר. היא היתה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי במשך שמונה שנים, והעובדה שאני מסוגלת לחיות בטוב גם בלעדיה יותר מפחידה מאשר מנחמת. בעיקר, אני מתגעגעת לנוכחות שלה. היא אחת הבודדות שתמיד גרמה לי להרגיש בטוחה. תמיד ידעתי שיש למי לפנות. זה היה נדיר והדדי וממקם אותה לעד במקום אוהב, מכבד ומעריך אצלי. על ולדיק כל מה שאני אוכל להגיד שנה מעכשיו הוא ש, הכרתי אותו פעם. כל השנה האחרונה מצלצלת לי בפנים בצורה של כאפת מציאות. בזינגה.
השלב הבא אמור להיות לנסוע להודו.
הפסקתי לדבר על מה שקורה איתי. זה פשוט הפך ללא רלוונטי.
"עזבי אותה, היא פגועה."
***
אני יכולה להיות בן אדם מוסרי וערכי מהיום ועד סוף העולם, זה לא משנה את העובדה שאני השטן הכי גדול שפגשתי.
היכולת לגרום לאנשים לעשות בדיוק מה שרצית שיעשו, תוך מחשבה שהם עושים מה שהם רוצים לעשות, היא כשרון. ואני חתיכת כלבה מוכשרת.
ארבעה חודשים לחסוך 8000 ש"ח.
been there, done that.
במרפסת בחביבה, היא שאלה אותי מה השיר הזה מזכיר לי. הוא היווה בזמנו, במפתיע, את אחד השירים הבודדים שלא גרמו לי להיזכר בסיטואציה מסוימת. לא יכולתי לדעת, אז, שכמה חודשים לאחר מכן הוא יהפוך לחלק בלתי נפרד מפסקול הודו 2, ותמיד יזכיר לי את דראמסאלה. את דראמסאלה, ואת המרפסת בחביבה.
נדמה לי שככה הרגשתי איתה.
עשרים ואחת בודהיסטוות מציצות בי מעבר לכתף. מצטרפות לשאר הגולשים ביו טיוב. פתאום צץ לו הקול הזה שאומר, "גבר, די. אני לא האקסית שלך. תראה מה יש לנו. תחשוב מה יכול להיות לנו", וגל אכפתיות פורץ ממנו. לפני שהספקנו להתנתק, אני מתפכחת.
להתרגש ממשהו זמני בלבד. להעריך את הרגע,
ולעבור הלאה.
עשיתי מעשה טוב. נכון שכבר פרק זמן מכובד אני עושה טוב, נמנעת מלעשות רע ומשתדלת אפילו להקפיד לנקות את המחשבה,
אבל הפעם עשיתי מעשה טוב באמת.
המעשה שעשיתי משקף את כל האמונות לפיהן אני חיה.
מעבר לכך, הוא משהה את הנסיעה שלי להודו.
והחלק המעניין הוא ש,
זה נראה לי טבעי לחלוטין ואני נבוכה מהקרדיט שזה נותן לי.
עובד, העסק הזה.
הרגלים נועדו להישבר.
לא תמיד יש לי חלב במקרר, אני מרוקנת את המאפירה במכונית בכל כמה שבועות.
אולי אני אתגעגע לתקופה הזו.
להחליט לא לנסוע השנה זה שברון לב נוסף. אני יודעת שאני מחליטה את ההחלטה הנכונה, אבל קיים בי הספק.
אני חוזרת ואומרת לעצמי ש, אולי יש סיבה לכך שאני נשארת. שמשהו טוב יקרה.
אז שיקרה.
ההתנזרות הזו היא מסמי- רצון.
ומה אם אני לא אמצא את עצמי עם מישהו אחר, מאוהבת. מה אם אני אמשיך להיות מאוהבת בו.
חוסר הסיפוק הפך להיות מובן מאליו.
אני נוהגת בכביש ראשי עם החלונות פתוחים לרווחה. [תרגישי] איך הרוח דופקת בי, איך שאני דופקת.
ולדיק לא יודע כמה הוא דפק אותי.
הייתי כותבת ספר, אבל הוא יהיה בוטה, עצוב וליברלי מדי.
כמוני.
[תזיינואותיחזק,תטילואותימצדלצד,תסמנואותיותתקעוליאתהזיןבפה. תתנהגואליכמולחראותשתמשובירקכשאתםרוצים. זוהדרךלגרוםלאהבהלהישאר.]
הכרנו לפני פחות משבועיים. ישבתי אצלו עד אחרי אור ראשון. הוא איחל לי בוקר טוב ולילה טוב ובכל פעם שחשבתי שיהרוס את זה, הפתיע אותי לטובה. שכחתי שיש כאלו, שמפתיעים לטובה. כל הזמן אלו היו רגשות מעורבים בפיזיות, אפילו המרחק לא הפריע ומצאתי את עצמי נוסעת אליו באחת בלילה. הוא פסיכי, נכון, אבל אני אוהבת פסיכים. אם רק הייתי יודעת שהוא יתנהג בהמשך כמו נקבה מאשימה ותלותית. היום ישבתי עם החבר'ה בכרמל ולא הבנתי אם זו המחוייבות שגורמת לי להתעצבן מכל דבר שהוא עושה, או שהוא באמת כל כך מעצבן.
הוא הגיע אלי לדירה, ביזמתו [וי ראשון]. הוא זיין אותי מול הנוף במטבח, ביזמתו [וי שני]. הוא זיין אותי בעמידה על הקיר, ביזמתו [וי שלישי].
אחר כך ישבנו וצחקנו על "אהבה".
שנה אחרי שזרקתי את עמית בגלל ולדיק, הוא עדיין הזיון הכי טוב שיש.
מה אני אומרת לעוז?
ריבוד כבישים.
ניסיתי לקפוץ לתוך רגעים, לייצר הזדמנויות.
הגיע הזמן לתת לעולם להתרחש בשקט.
מה שיקרה יקרה,
הכול בסדר.
סבלנות.
הבוקר סוגר לי את היום.
טוב לי גם לבד.
מזג האויר משתנה, עומדת להתחיל תקופה חדשה.
עוד קצת ואחזור לחיות בהווה.
איך זה הגיוני שזו המציאות שלי כבר שנה וחצי? לא חשבתי שזה ימשיך יותר מכמה שבועות.
א-ב של יחסי שליטה זה כבוד הדדי.
א-ב של בני אדם גם.
בא לי שאני לא אכתוב עליו יותר.
נשוי +3, רוצח שכיר ופימפ אפרו- אמריקני. עכשיו רק נשאר לי לסמן וי על אהבה.
שוב, מרחיקה לכת תוך אמונה באנשים. לפעמים לא ברור אם זו אני שפועלת, או הבודהיזם שמכתיב. אלו מלים קשות. משהו בתוכי מסרב להתייאש, בעל הבית תופס את המושכות. אולי חשבתי שהרגשתי שאיבדתי את עצמי בנבכי השיגרה המשתנה, ואולי האמת שגיליתי מראה את נכונותה ברגעים ה.
כל הזמן קיים הספק. לפעמים הייתי רוצה לדעת. עריכה;
אני יודעת.
מיכל טענה שאמצא אהבה רק כשאגור במזרח,
כי הלב שלי בהודו.
חנוך הנהן, אני חייכתי רק חצי חיוך.
אני אפול ואקום, אפילו עשרים ושלוש פעמים.
שום דבר כבר לא יפגע בי.
אני כותבת ספר שאף אחד לעולם לא יקרא.
שוב יושבת בסוף העולם. מדמיינת איך האופק הופך בלתי נראה ואין כלום אחרי כל האורות, בעצם.
אפשר לטבול את הרגליים באינסוף ולהישען קדימה, להרהר במחשבה שיש לי ברירה.
אני סמי מדוכאת ומתרגלת אדישות.
מעדיפה להיות לבד ומרגישה הכי בודדה בעולם.
אפשר לומר שהתרגלתי.
שוב כיביתי את הסיגריה וטיפסתי חזרה אל מעבר לגדר. נכנסתי למכונית ונסעתי לבית ריק.
יש דברים שהשתנו. הרבה נשאר כשהיה.
אפשר לומר שהתרגלתי.
אגדות שמתגשמות זה נדיר.
אנחנו לא בוחרים במי אנחנו מתאהבים.
אבל אני כן בוחרת לקבל את המכה האחרונה ולהתחיל מחדש.
הגיע הזמן לגעת בתחתית הבאר.
רק משם אפשר לעלות.
לטבול את הרגליים באינסוף ולהישען קדימה, להרהר במחשבה שיש לי ברירה.
"אין כאן שום דבר נקי."
זה אולי נשמע קצת מתחסד, ואפילו צבוע, אבל במקום הזה אני כותבת רק אמת, אז זה מה יש;
אני שמחה בשבילה. עברו הרי שנים, גם אני השתניתי. הן נשמעות מאושרות. אני שמחה בשבילן.
אז אהבה אין לי. אבל אין שום קשר בין [חוסר] חיי האהבה שלי, לשלה. ואני שמחה בשבילה. בשבילן.
ואולי האהבה הזו, שאני מחכה שתציף אותי ותסחף אותי, אולי היא לא תגיע בקרוב. וזה הכי בסדר בעולם שזה מה שזה. שככה זה.
לפעמים מזדחלת לי המחשבה שזה יקרה לקראת אוגוסט 2014. כי דברים אף פעם לא קורים בעיתוי הנכון. ורנדומאליות של עולם מקסימה אותי בפני עצמה, לפעמים.
ולפעמים אני חושבת שאולי אספרסו קצר צדקה והאהבה שלי באמת במזרח, איפה שהלב שלי.
ואז אני מבינה ש
זה לא משנה. רנדומאליות של עולם מקסימה אותי בפני עצמה. לפעמים.
הלב שלי מחלים משנתיים קשות של אהבה חד צדדית ודייטים וסקס והקטנה מודעת ו"מה אם".
הלב שלי מכין את עצמו למה שיקרה. כשיקרה.
ומי שיקבל אותי, בסופו של דבר,
יהיה כל כך מאושר.
איתי.
איך לא הבנתי שזה הכד של המים? זה היה לי מול העיניים. אני רוצה להעיז אבל לא בטוחה שיש בשביל מה. במקום, אני מורידה טפסי מלגה מהאינטרנט ושוב נשאבת לחלום על העתיד. זו שאלה טובה, למה אני מקיימת את שגרת החיים התובענית הזו. נדמה שאני לא עוצרת, מה יקרה אם אעצור. למה אין לי פשרות, לא בלימודים ולא בעבודה. אז רציתי להזכיר לעצמי, שזה בסדר לאהוב את שניהם. אני בחיה בהווה. מותר גם להתרגש מלמצוא את הכד הנכון. אני חוזרת למקום צלול יותר, משקיפה ומתקיימת. ראנדומליות של עולם. רק שקט.
אני שומעת רדיו באזניות. וכותבת, ומציירת, ומשרבטת וקוראת. וכותבת. אני מבקרת בסוף העולם לעיתים תכופות מדי. הכי מפחיד אותי להתעורר בשבת ולגלות שכלום לא השתנה. פגשתי לראשונה את האחיין שלי, ואני אוהבת את הכרמל. בכל פעם מחדש אני נפעמת מכמה שאני משתנה. דברים משתנים בי, אני כמו גלגלי שיניים חורקים. משהו זז בי. באופן אירוני, צרבתי על עצמי את הבאר, וירדתי לשבת בה. תזכרי, אלו תקופות שאת מברכת עליהן.
משהו בי רוצה להשתמש בשובו של המחשב בכדי לסמן תקופה חדשה. לסכם את החודשים האחרונים ולהשאיר אותם מאחורי. אבל, ממש כמו שאני מישירה מבט אל המסך המראה יוטיוב, ולא מצליחה להיזכר בשיר אחד מיני רבים שהיה לי החשק לשמוע בחודשים האחרונים, כך אני נאלמת אל מול מסמך הוורד. זה לא שלא כתבתי בתקופה הזו. להפך. כתבתי על כמעט כל נושא שעלה ברוחי, ניסחתי נוסחאות, חרטתי מלים על גבי אינספור דפים. עם זאת, המחשבה על כך שעכשיו אפשר לסכם על-אמת, מתישה אותי. אני מרימה את הידיים מראש ורק רוצה לנוח. ובכל זאת, לפעמים צריך פשוט להתחיל; אחרים מדמיינים סוסים דוהרים לאחור, אני חושבת על ונוס בטרנינג, פריז בלהבות. אלו היו חודשים של דיסקים [בעיקר רוק ישראלי], מנדלות [בעפרון, הצבע עדיין זר לי], מסדה [התמכרות קטנה, פורקן נוח, והסיבה לכך שלא ביקרתי בסוף העולם כמעט חודשיים] וספרים [האהבה האמתית]. הבדידות שלי הפכה להיות הייאוש שלי הפך להיות הדיכאון שלי. איפה אני ואיפה לשמוע צבעים. כשהגיעה המכה ההיא, הפסקתי לנשום. תמיד יכול להיות גרוע יותר. אחרי שיצאתי מהשוק, החלטתי שאעבור את זה כמו נינג'ה. שינויים מתבקשים וזה בהחלט הזמן לחזור למקורות. למצוא שוב את בעל הבית. להחזיק חזק בלא להחזיק דבר. נדמה שבמספר ימים קרה בי תהליך שלוקח שנים לעבור. קרה פה משהו גדול, עבורי. הרגשתי כמו אחרי הטוּשיטה, עם האמ פי באוזניים על-שאפל-בלי-הפסקה, ההסתגרות בחדר, הקריאה האובססיבית, מגע העט בדף. הימים בהם הבנתי ששום דבר לא יהיה כמו שהיה. חזרתי לדבר עם עצמי. מיקרוב קטן בחלל, תזוז, תן לשינוי לקרות, תחלוף.
אני ממשיכה כי אין לי ברירה אחרת. העניין הוא, שגם לעולם הזה אין ברירה אחרת. האגו מנייאק הזה חייב להמשיך. לזוז. לתת לשינוי לקרות. לחלוף. וואללה יופי. [שיחלוף.]
כמו כדור מתכתי המכה ברצפה מעלי, שהיא התקרה בדירה בה הקירות עשויים קרטון והשינה בלתי אפשרית. הצליל המתכתי ממשיך להדהד ואני שומעת אותו בשתי אזניים. אני מקשיבה, אדוות מתכת קצובות. אנשים הולכים לקנות דגים בשוק ולפתע
גם זו סוגשל הארה.
:)
אני יושבת בתחתית של הבאר כל כך הרבה זמן, כמה זמן שצריך. הבאר עמוקה באופן חריג הפעם. עומק כזה מצביע על שינויים הרי גורל. הכאב הנפשי מתערבב עם הפיזי, נדמה שהזמן הוא משתנה מתמשך. אין לו התחלה ולא ידוע אם יש לו סוף. לראשונה מאז הודו2 אני מרגישה שאני כן אמורה להיות פה. ישיבה בבאר זה דבר חשוב. כמה זמן שצריך. כשאני יוצאת מזה, אני אישה חדשה בעולם.
יותר קל לי להילחם על אלו שחשובים מאשר לוותר על אלו שלא. בכל זאת, זו תקופה של ניקוי מערכות. אני בוחרת מי יהיה לצדי. ברגעים אמיתיים הוא מגיח ומציל אותי, סוחף אותי ללא מאמץ. מעולם חשבתי שזה יהפוך להיות בלוג שסובב סביב איזה בחור. היו תקופות ארוכות שלא חשבתי שיהיה כזה מן בחור. בחיים יש הפתעות. שנתיים וחודשיים וזה מגוחך. מסכמת בראש את העובדות, מאבדת את עצמי בידיים שלו וחוזרת להיות מודעת. בכל פעם מחדש. הרגשתי שדי. הרגשתי שהצלחתי לשים אותו מאחור, עם שאר אלו שויתרתי עליהם. לחיים יש דרך משלהם לקרות. כרגע הפחד הגדול ביותר שלי הוא שזה באמת הוא. זה שאת מתאהבת בו מהרגע הראשון וזה חזק ועוצמתי ולא עוזב אותך לעולם, כמו בסרטים. רק שבניגוד לסרטים, הוא אוהב את הלבד שלו. אפילו יותר משאני אוהבת את שלי. ובכל זאת, בגלל שרק פה אני מרשה לעצמי ככה להתרפק; לשכב לידו במיטה במשך שעות. לא לרצות להירדם כדי לא לפספס את הנוכחות הזו שלו. איך שהוא מחזיק את הסיגריה, איך שהוא מדבר, איך שלפעמים הוא לא שולט בעצמו ומחייך אלי. אם הרגשתי שביזבזתי עליו שנתיים מחיי, מרגישה שזה לא נתון לבחירתי. אני בספק אם אי פעם לא אהיה מאוהבת בו. אני שלו, גם כשהוא לא רוצה בזה.
לפעמים גאות, לפעמים שפל. זה בא לי בגלים. אני רוצה להיות באחר כך. זו הבעיה הכי גדולה שלי כרגע.
תמיד היה לי קל יותר לישון בימים, והמרפסת שלי היא פתרון נצחי. כבר הרבה זמן אני חושבת לעדכן. ככה, במלים. אבנים כבדות. קרעי משפטים וקודים מתבקשים מהווים נחמה, אבל לא ברור לי איך לתמצת חיים כרגע.
מסת השינויים שהביאו איתם החודשים האחרונים, ובמיוחד השמונה עשר בינואר, עשתה את שלה.
אנשים זה דבר דינמי, ולפעמים אירועים קשים גובים את המחיר, ושולחים אותך לדרכך עם ערך מוסף.
משהו אחר. כיוון שונה משבחרת. התחלה חדשה.
[קארמה שנקבעה מראש. פשוט לא ידעתי,
עדיין.]
אני משתדלת להישאר צלולה, בהירה ומודעת.
לחיות עכשיו, לא אתמול ולא מחר.
העבר שלי, שנוי במחלוקת בפני עצמו, הביא אותי הנה.
העתיד שלי, תלוש ושאפתני, נותן לי כוח להמשיך.
אבל הרגע הטהור והנוכחי הוא התגלמות של חסד.
ואני מנסה לזכור את זה.
להעריך.
לאהוב.
להגיד תודה.
לא להתפשר.
להיות סבלנית.
[גם כלפיי.]
כבר שנים שאני מנסה לא לנחש את שיבוא.
כבר שנים שאני קמה ונופלת מקורי העכביש הדביקים האלו, שכל כך טובים לי וכל כך רעים לי.
כבר שנים שאני מרפה, לא מצפה, מטילה ספק
אבל ממשיכה להאמין.
מהרגע שהבנתי, לא היה לי ספק יותר.
***
זן בסיעוד.
אדוות.
ללכת עם הטחנה, בתגובה לרדת לבאר. בעתיד גלגלי ענק וכדורים פורחים.
/* Style Definitions */ table.MsoNormalTable {mso-style-name:"טבלה רגילה"; mso-tstyle-rowband-size:0; mso-tstyle-colband-size:0; mso-style-noshow:yes; mso-style-priority:99; mso-style-parent:""; mso-padding-alt:0cm 5.4pt 0cm 5.4pt; mso-para-margin-top:0cm; mso-para-margin-right:0cm; mso-para-margin-bottom:10.0pt; mso-para-margin-left:0cm; line-height:115%; mso-pagination:widow-orphan; font-size:11.0pt; font-family:"Calibri","sans-serif"; mso-ascii-font-family:Calibri; mso-ascii-theme-font:minor-latin; mso-hansi-font-family:Calibri; mso-hansi-theme-font:minor-latin;} >
לא חשבתי שאני אקח את זה עד כדי כך קשה.
[עריכה; שתי קערות, וזה.]
קניתי סקטצ'בוק עם ינשוף ממוחזר, כתבתי נקודות מזרח אירופאיות בעט שחור.
ראינו סנאץ'. הוא נישק אותי חזק. הפשיט אותי לאט לאט והתענג על הגוף שלי. עצר לרגע, נשם עמוק.
הסתכלתי לו בעיניים. הסתכלתי על הזרועות שלו, ועל השכמות והגב. הרגשתי את האצבעות שלו מחפשות את שלי, תופסות חזק חזק שלא אברח לו. נשמתי אותו בזמן שנישק אותי, ליטף אותי, הריח, טעם. הקשבתי לקולות שהוא משמיע, כל כך מוכרים. הרגשתי את הזין שלו בתוכי, כמו בעבר, כמו תמיד, בדיוק איך שאני אוהבת. טעמתי בו כל חלק, ליקקתי, מצצתי, ינקתי. העברתי יד על הסימנים שהשאיר בי. גוף מותך בגוף, זיעה מתערבבת בזיעה. גמרתי בצעקה, לא ספרתי כמה פעמים. "את עושה אותי חולה."
אחר כך עוד ישבנו ודיברנו על דברים. הראה לי סרטונים, שתיתי מהקולה שלו, עם קש. השארתי לו פתקים פזורים בדירה, אמר שבפעם הבאה עדיין יהיו שם.
צחקתי, מי אמר שתהיה פעם הבאה.
לא הרגשתי כלום.